גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בבא קמא 54b — התלמוד בעברית
ואכתי מקשינן: הא שור שהוא פקח וכי אטו פטור עליו בעל הבור!? והרי זו מנין לנו, והיכן פטרתו התורה. אמר תירץ רבי ירמיה : לעולם אף על שור פקח חייב בעל הבור, אלא שמשנתנו בדרך " לא מבעיא " קאמר [לא רק זו…
הטקסט המקורי — בבא קמא 54b
ואכתי מקשינן:
הא שור שהוא פקח
וכי אטו
פטור
עליו בעל הבור!? והרי זו מנין לנו, והיכן פטרתו התורה.
אמר
תירץ
רבי ירמיה
: לעולם אף על שור פקח חייב בעל הבור, אלא שמשנתנו בדרך "
לא מבעיא
"
קאמר
[לא רק זו, אלא אף זו]:
לא מבעיא
[אין צריך לומר]
שור שהוא פקח, דחייב, אבל שור חרש שוטה וקטן, אימא: חרשותו גרמה לו
ליפול בבור, או שטותו גרמה לו, או
קטנותו גרמה לו
ליפול בבור, ואם כן
ליפטר
בעל הבור -
קא משמע לן
משנתנו שאפילו אם נפל בבור שור חרש שוטה וקטן, הרי בעל הבור חייב בתשלום נזקיו.
אמר ליה רב אחא לרבינא
:
והתניא: נפל לתוכו
של הבור
בר דעת, פטור
, ו
מאי לאו שור בר דעת
, וכי אטו אין הכוונה לשור פקח, שאם נפל בבור הרי הוא פטור עליו; הרי בהדיא שפטור על שור של פקח, ותיקשי: מהיכן למדנו לפוטרו!?
אמר
תירץ
ליה
רבינא לרב אחא:
לא
כאשר פירשת את הברייתא, אלא בר דעת היינו
אדם
פקח, אבל על שור פקח הוא חייב.
חזר רב אחא והקשה לרבינא:
אלא מעתה
שכוונת הברייתא לאדם בר דעת - וכי אטו:
אדם בן דעת הוא דפטור
עליו,
הא לאו בן דעת הוא, חייב!?
והרי "
שור
"
ולא אדם, כתיב
, ומיעטה התורה את בעל הבור מחיוב על אדם, ואפילו שוטה הוא!?
אלא
מכח קושיא זו מפרש רבינא את הברייתא ששנינו: "נפל לתוכו בר דעת, פטור":
מאי
"
בן דעת
",
מין בן דעת
, היינו אדם ששייך בו דעת, ואפילו אדם שוטה ממין בן דעת הוא, וללמד באה הברייתא שהבור פטור על האדם.
חזר ו
אמר ליה
רב אחא לרבינא:
והתניא: נפל לתוכו שור בן דעת, פטור
, הרי בהדיא שבור פטור על שור פקח!?
אלא אמר רבא
לפרש את משנתנו, שאין המשנה בדרך "לא מבעיא", אלא:
שור והוא חרש, שור והוא שוטה, שור והוא קטן דוקא
הוא שחייב עליו בעל הבור,
אבל
נפל לתוכו
שור והוא פקח, פטור
בעל הבור, וכאשר שנינו בברייתא -
ו
מאי טעמא
פטור על שור פקח?
משום
דבעי ליה עיוני ומיזל
[היה לשור להסתכל וללכת] ולא ליפול בבור.
תניא נמי הכי
כאשר אמר רבא:
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, ו
שור
סומא
אפילו פקח,
ו
שור
מהלך בלילה
ואפילו פקח, הרי זה
חייב
עליו.
אבל אם נפל לתוכו שור
פקח ומהלך ביום, פטור
עליו בעל הבור.
מתניתין:
אחד שור ואחד כל בהמה
שוים הם:
לנפילת הבור
, כלומר: להתחייב בתשלומיהם כשנפלו לבור, ואף שאמרה תורה: "ונפל שמה שור או חמור".
להפרשת הר סיני
בשעת מתן תורה, שאמרה תורה [שמות יט יב]: "והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו ... לא תגע בו יד ... אם בהמה אם איש לא יחיה".
ולתשלומי כפל
, שאמרה תורה [שמות כב ג]: "אם המצא תמצא בידו הגניבה, משור עד חמור עד שה חיים, שנים ישלם".
ולהשבת אבידה
, שאמרה תורה [דברים כב א]: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך ... וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם".
לפריקה
, שאמרה תורה [שמות כג ה]: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו".
לחסימה
, שאמרה תורה: "לא תחסום שור בדישו".
לכלאים
[הרבעת שני מינים, וחרישה או הנהגת שני מינים], שאמרה תורה [ויקרא יט יט]: "בהמתך לא תרביע כלאים", ואמרה [דברים כב י]: "לא תחרוש בשור ובחמור יח דיו".
ולשבת
, שאמרה תורה [דברים ה יד]: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך".
וכן חיה ועוף
כיוצא בהן
.
אם כן למה נאמר: שור או חמור, אלא שדיבר הכתוב בהווה
[בדבר הרגיל להיות].
גמרא:
ומבארת הגמרא את מקור הדין שבכל אלו הנזכרים כל בהמה חיה ועוף בכלל:
לנפילת הבור
: משום ד"
כסף ישיב לבעליו
"
כתיב
, וילפינן:
כל דאית ליה בעלים
[כל בעל חי שיש לו בעלים],
כדאמרן
בעמוד א.
להפרשת הר סיני
: דכתיב: "
אם בהמה אם איש לא יחיה
",
וחיה בכלל בהמה הויא;
ומדכתיב "
אם
" למדנו
לרבות את העופות
.
לתשלומי כפל: כדאמרינן
אהא דכתיב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ... אם לא ימצא הגנב [כאשר אמר] ונקרב בעל הבית אל האלהים ...
על כל דבר פשע
על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה אשר יאמר [העד] כי הוא זה [שנשבעת עליו הרי הוא אצלך], עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו",
כלל כל דבר פשיעה
, כלומר: מ"כלל ופרט וכלל" ילפינן לרבות את כולם.
להשבת אבידה
: דכתיב: "וכן תעשה
לכל אבדת אחיך
".
לפריקה: יליף
"
חמור חמור
"
משבת
, שבפריקה נאמר: "לא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו", ובשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך", מה בשבת כל בהמתך בכלל, ואף חיה ועוף בכלל כדדרשינן לקמן, אף גבי פריקה כן.
לחסימה: יליף
"
שור שור
"
משבת
, שבחסימה נאמר: "לא תחסום שור בדישו", ובשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך", מה בשבת כל בהמתך וחיה ועוף בכלל, כדדרשינן לקמן, אף גבי חסימה כן.
לכלאים: אי כלאים דחרישה
, משום ד
יליף
: "
שור שור
"
משבת
, שבכלאים דחרישה נאמר: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", ובשבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ושורך וחמורך וכל בהמתך", מה בשבת כל בהמתך וחיה ועוף בכלל, כדדרשינן לקמן, אף גבי כלאים דחרישה כן.
אי כלאים דהרבעה
, משום ד
יליף
: "
בהמתך בהמתך
"
משבת
, שבכלאים דהרבעה נאמר: "בהמתך לא תרביע כלאים", ובשבת נאמר בדברות הראשונות [שמות כ י]: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך", ומה בשבת, כל בהמתך וחיה ועוף בכלל, כדדרשינן לקמן, אף גבי כלאים דהרבעה כן.
וגבי שבת
גופה
מנלן?
דתניא: רבי יוסי אומר משום רבי ישמעאל
:
בדברות הראשונות נאמר
[שמות כ י]: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך
עבדך ואמתך ובהמתך
" ולא נזכרו שור וחמור -
ו
אילו
בדברות האחרונות נאמר
: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך
ושורך וחמורך וכל בהמתך
",
והלא שור וחמור בכלל כל בהמה
["וכל בהמתך"]
היו, ולמה יצאו
שור וחמור ליכתב בפירוש -
כדי
לומר לך: מה שור וחמור האמור כאן
בשבת,
חיה ועוף כיוצא בהן
כדמפרש לקמן,
אף כל
מקום שנאמר שור או חמור, אף
חיה ועוף כיוצא בהן
.
ומקשינן:
אימא
: "
בהמה
" ["ובהמתך"]
דדברות הראשונות
הרי
כלל
, "
שורך וחמורך
"
דדברות האחרונות
הרי
פרט
, והרי קיימא לן: "
כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט
", ואם כן נאמר:
שור וחמור אין, מידי אחרינא לא!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
"
וכל בהמתך
"
דדברות האחרונות, חזר וכלל
, וקיימא לן: "
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט
",
מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים
.
ומקשינן עלה:
ואימא: מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות
שאין נבלתם מטמא במגע ובמשא,
לא!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
אם כן
שלא ריבה הכתוב אלא את הדומים לפרט משני צדדים, דהיינו שהם בעלי חיים, ונבלתם מטמאת במגע ובמשא -
נכתוב רחמנא
רק
חד פרטא
, דהיינו או שור או חמור, ואנו נאמר: מה הפרט מפורש דבר שהוא בעלי חיים ונבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שהוא בעלי חיים ונבלתו מטמאת במגע ובמשא הוא שאסרה תורה -
והיות וכתבה התורה שני פרטים, בהכרח ש"אם אינו ענין" למי שהוא דומה לפרט בשני צדדים, תנהו ענין למי שהוא דומה לפרט בצד אחד בלבד, דהיינו בעלי חיים, ואף שאין נבלתם מטמאת במגע ובמשא.
ומקשינן עלה:
הי
משני הפרטים שהם שור וחמור -
נכתוב רחמנא!?
והרי
אי כתב רחמנא
"
שור
" לבד,
הוה אמינא
: בעל חי ה
קרב לגבי מזבח אין
, אבל בעל חי
שאינו קרב לגבי מזבח, לא
, לפיכך
כתב רחמנא
גם "
חמור
".
ואי כתב רחמנא
"
חמור
" לבד,
הוה אמינא
: בעל חי ה
קדוש בבכורה אין
, אבל בעל חי
שאין קדוש בבכורה
כגון סוסים וגמלים
לא
, לפיכך
כתב רחמנא
"
שור
".
והיות והוצרכו שני הפרטים, תיקשי: מנין לרבות אף עופות שאין נבלתם מטמאת במגע ובמשא שאינם דומים לפרט דשור וחמור!?
אלא
מיישבת הגמרא באופן אחר, מנין לרבות שאר דברים חוץ מן הפרט, ואין אומרים: "כלל ופרט אין מה שבפרט" - משום ד"
וכל בהמתך
" לאו "כללא" הוא, אלא "
ריבויא
"
הוא
, ואין הפסוקים נדרשים במידת "כלל ופרט", אלא במידת "ריבוי ומיעוט", ובמידה זו הריבוי האחרון מרבה הכל.
ומקשינן עלה:
ו
כי אטו
כל היכא דכתב רחמנא
"
כל
"
ריבויא הוא
, ולא כללא!?
והא גבי מעשר
שני,
דכתיב
"
כל
"
וקא דרשינן ליה ב
מידת "
כלל ופרט
"!?
דתניא
:
כתיב [דברים יד כד]: "וכי ירבה ממך הדרך [לירושלים] כי לא תוכל שאתו [את המעשר השני לאוכלו בירושלים] ... ונתתה [את המעשר שני] בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום ... ונתת הכסף [בירושלים] בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך", ודרשינן:
ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך
" הרי
כלל;
"
בבקר ובצאן וביין ובשכר
" הרי
פרט; "ובכל אשר תשאלך נפשך
"
חזר וכלל;
"
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט
":
מה הפרט מפורש פרי מפרי
[יין בא מן הענבים, והשכר מן התמרים]
וגידולי קרקע
[שאף בהמה ניזונית מן הקרקע],
אף כל פרי מפרי
[למעט כמהין ופטריות, מים ומלח]
וגידולי קרקע
[למעט דגים].
הרי שאם כי נאמר "כל", מכל מקום הוא נדרש במידת "כלל ופרט", ולא במידת "ריבוי ומיעוט"!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
"
בכל
" - כדכתיב במעשר שני -
כללא
הוא.
"
כל
" - כדכתיב בשבת -
ריבויא
הוא.
איבעית אימא
: לעולם "
כל
"
נמי כללא הוא
ולא ריבויא -
מיהו האי
"
כל
"
דהכא
גבי שבת, בהכרח ש
ריבויא הוא, מדהוה ליה למכתב
: "
ובהמתך
"
כדכתיב בדברות הראשונות, וכתב
"
וכל בהמתך
"
שמע מינה ריבויא
.
ומפרשינן:
השתא דאמרת
"
כל
" האמור גבי שבת
ריבויא הוא
-
"
בהמתך
"
דדברות הראשונות
[שלא נאמר "בעל חיים"],
ו
"
שור וחמור
"
דדברות האחרונות למה לי!?
כלומר: והרי במידה זו כל מיעוט בא למעט דבר אחד, ומה באים אלו למעט.
אמרי
בני הישיבה לפרש:
"
שור
" נכתב להפנותו, כדי
לאגמורי
[ללמד] "
שור שור
"
לחסימה
, כדאמרינן לעיל.
ו"
חמור
" נכתב להפנותו, כדי
לאגמורי
"
חמור חמור
"
לפריקה
, כדאמרינן לעיל.
ו"
בהמתך
" נכתב להפנותו, כדי
לאגמורי
"
בהמתך בהמתך
"
לכלאים
דהרבעה, כדאמרינן לעיל.
ומקשינן:
אי הכי
דילפינן כלאים דחרישה משבת,
אפילו אדם
ומין אחר
ליתסר
משום כלאים דחרישה, שהרי גבי שבת נאסרו עבד ואמה במלאכה כבהמה, שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה ... ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך"!?
ו
אלמה
[למה]
תנן: אדם מותר עם כולן
[כל המינים]
לחרוש, ולמשוך
בקרון!?
אמר רב פפא: פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא
[בני פפוניא שהוא שם מקום יודעים ליתן טעם בזה],
ומנו
[ומי הם]
רב אחא בר יעקב
:
כי
אמר קרא
[דברים ה יד]: "לא תעשה כל מלאכה ... ועבדך ואמתך ...
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך
", לימד הכתוב כששנה איסור מלאכה בעבד ואמה:
להנחה
[מנוחה]
הקשתיו
לעבד עם בהמה,
ולא לדבר אחר
, כגון כלאים דחרישה.
שאל רבי חנינא בן עגיל, את רבי חייא בר אבא
: