בבא קמא 51a — התלמוד בעברית

ומשנינן:

לא

! הא דפטור לרב נחמן בבור פחות מעשרה, הוא

משום דלית ביה הבלא,

ואף שיכול למות בחבטה, סבירא ליה רב נחמן כרב, שלעולם אין חייבין על חבטה.

ומקשינן:

אי הכי,

הא דקתני בסיפא דמתניתין "ואם

הוזק בו, חייב",

מאי טעמא חייב?

והא

בפחות מעשרה,

לית ביה הבלא!

אמר ליה

: אמנם

אין הבל למיתה,

אבל

יש הבל לנזיקין

אף בפחות מעשרה!

איתיביה

מהא דתנן:

בית הסקילה

[שהיו זורקין משם את המחוייבין סקילה],

היה גבוה שתי קומות

[קומה היא ג' אמות].

ותני עלה

בברייתא, שיש להוסיף על מנין הקומות אף

קומה שלו

[גובהו של הנסקל]

הרי כאן שלש

קומות - דחבטתו היא מגובה של שלש קומות.

ואי סלקא דעתך דיש חבטה בפחות מעשרה

טפחים,

למה לי כולי האי

קומות? ומדוע אי אפשר לזורקו מגובה של כמה טפחים, שהרי גם בגובה כזה יכול הוא למות?

ודחינן:

לטעמיך,

שאין חבטה בפחות מעשרה, צריך לבאר מדוע הוצרכו לקומות אלו, ולא די ד

נעביד

בית הסקילה גבוה

עשרה

טפחים, שהרי בגובה עשרה מודה אתה שחבטה עבדא מיתה?

אלא

ודאי צריך לומר כביאורו

דרב נחמן.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

זה שזורקין את הניסקלין מגובה רב, הוא משום ד

אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך",

ומשום כן בעינן ל

ברור לו מיתה יפה,

שימות מהר. ולכן הוא דעבדינן לבית הסקילה גבוה כל כך. אבל שפיר יש לי לומר שאף בפחות מעשרה שייך מיתה.

ומקשינן על רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

אי הכי,

דבעינן לברור מיתה יפה,

נגבה

[נגביה]

טפי

לבית הסקילה שיהא גבוה ביותר ומיתתו תהיה מהירה עוד יותר?

ומשנינן: לא מגבהינן לבית הסקילה טפי,

משום דמינוול

בכך הנסקל, כי בזריקה שכזו נפרד הוא לאברים איברים.

ובאה הגמרא עתה להקשות עוד על רב נחמן, הסובר יש חבטה פחות מעשרה, מהא דתניא: כתיב בפרשת מעקה

"כי יפול הנופל ממנו".

ודרשו מכאן חכמים: "

ממנו" ולא לתוכו.

והיינו, שחיוב עשיית מעקה, הוא אם היה הגג של ביתו גבוה עשרה טפחים מרשות הרבים, כך שאם יפול הנופל ממנו, הוא יפול אל רשות הרבים, אך אין הוא חייב במעקה אם היה גג ביתו נמוך מרשות הרבים, ואם יפול הנופל הוא יפול מרשות הרבים לתוך גגו, ולא מגגו.

כיצד? היתה רשות הרבים גבוה ממנו

[מגג ביתו]

עשרה טפחים, ונפל

[כלומר, אם יפול הנופל, הוא יפול]

מתוכה

של רשות הרבים,

לתוכו

של הגג, הרי הוא

פטור

מעשיית מעקה על שפת רשות הרבים כדי שלא יפול הנופל מתוכה אליו.

ורק אם היתה רשות הרבים

עמוקה ממנו,

מן הגג,

ונפל

[והיינו, אם יפול הנופל, הוא יפול

מתוכו

של הגג

לתוכה

של רשות הרבים,

חייב

לעשות מעקה לגג.

ואי סלקא דעתך

כרב נחמן, ש

יש חבטה

הממיתה אפילו

בפחות מי'

טפחים,

למה לי עשרה

טפחים גובה כדי לחייב את הגג במעקה!?

אמר ליה: שאני "בית",

שציווי מעקה נאמר בגג של בית,

דכל פחות מעשרה, לאו בית הוא.

ותמהה הגמרא:

אי הכי,

שהצורך בגובה עשרה אינו מחמת החבטה, אלא מחמת שאין חיוב אלא על גג בית, ואין נקרא בית אלא אם כן יש לו גובה עשרה, הרי צריך גובה הבית להמדד בגובה החלל הפנימי, ואם כן,

השתא נמי דהוי מאבראי עשרה,

גם אם הגג גובה עשרה מבחוץ,

דל מיניה,

יש להפחית ממידת גובהו את ה

תקרה

של הבית, ואת ה

מעזיבה

שעליו, ונמצא ש

מגואי,

מצידו הפנימי של הבית,

לא הוי עשרה

אמר ליה: כגון דחק מגואי.

מדובר באופן שחקק בקרקעית הבית, והעמיקה עד שהיה בחלל הבית גובה של עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

שהעמדת באופן שהעמיק את קרקעית הבית, הרי גם

כי לא הוי נמי,

גם אם לה היה בגובהו של הגג

מאבראי

מבחוץ [דהיינו, גובה המשטח הגג העליון],

עשרה

טפחים, בכל זאת הוא יכול להיות גג של בית שיש בתוכו גובה עשרה, כי

משכחת לה דהוי מגואי עשרה, כגון דחק בה טפי,

באופן שחקק בקרקעית הבית עומק רב, והשלים את חלל הבית לעשרה טפחים מבפנים, ומדוע צריך שיהיה גובה הגג במשטח העליון עשרה טפחים?.

ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת שגם לרב נחמן אין חבטה ממיתה בפחות מעשרה טפחים,

אלא היינו טעמא דרב נחמן,

שהחשיב את נפילת הבהמה מאמת המים כנפילה המטריפה את הבהמה, היות ו

סבר,

שגם נפילה שכזאת היא נפילה של עשרה טפחים, לפי החישוב הזה:

מכריסא דתורא לארעא כמה הוי?

כריסה של הבהמה גבוה מעל הקרקע

ארבעה

טפחים.

אריתא דדלאי,

גובהה של אמת המים

כמה הוי? שיתא,

ששה טפחים

.

וכשנחבר גובה ששה עם גובה ארבעה,

הא עשרה

טפחים.

אישתכח

נמצא,

דכי קא מחבט, מ

גובה

עשרה הוא דקא מחבט.

אלא מתניתין, דקתני "מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים",

מדוע יש צורך בגובה של עשרה טפחים, והרי

בשיתא נמי סגיא,

די בגובה של ששה טפחים, בצירוף גובה כריסה של הבהמה מעל הקרקע, שהוא ארבעה טפחים, וביחד יש עשרה טפחים

!?

אמרי,

לתרץ בבית המדרש:

מתניתין דאיגנדר,

במשנתנו מדובר בכגון שהיה שוכב השור על הארץ, ומתגלגל

לבור,

ולא היתה כרסו גבוהה מהארץ כלל

.

מתניתין:

בור

שהוא

של שני שותפין

, ו

עבר עליו הראשון ולא כסהו, ו

אף

השני

עבר

ולא כסהו

, הרי

השני חייב

בתשלומי נזקיו של הנופל בבור; ובגמרא מפרש, שהראשון מסר את השימוש בבור לידי השני, או שמסר לו את כיסוי הבור, וקיבל השני בזה על עצמו את שמירת הבור, ולכן השני חייב והראשון פטור.

גמרא:

אמרי

, הקשו בני הישיבה:

בור של שני שותפין היכי משכחת לה

[איך אתה מוצא בור של שני שותפין]!?

הניחא אי סבירא לן כרבי עקיבא

,

דאמר: בור

שהוא

ברשותו

, הרי הוא

חייב

עליו, אכן

משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם, והפקירו רשותן, ולא הפקירו בורן

.

אלא אי סבירא לן: בור

שהוא

ברשותו

, הרי הוא

פטור

עליו; אם כן

היכי משכחת לה

בור של שני שותפין

דחייב עליה!?

ומשנינן:

ברשות הרבים

הוא דמשכחת לה בור של שני שותפין.

ואכתי מקשינן:

וברשות הרבים בור של שני שותפין היכי משכחת לה!?

אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה: זיל כרי לן, ואזל כרה להו

, [שלחו שני אנשים אדם שלישי לכרות להם בור ברשות הרבים, והלך וכרה], כך הרי אי אפשר לומר, כי קיימא לן:

אין שליח לדבר עבירה

, אין שליח מועיל בדבר עבירה לחייב את שולחו, אלא השליח הוא שחייב.

ואי דכרה האי חמשה, והאי חמשה

[כרה הראשון עומק חמשה טפחים, ובא השני וכרה חמשה טפחים נוספים], ונמצא שעל ידי שניהם נכרה בור שיש בו שיעור מיתה שהוא עשרה טפחים; אף כך אי אפשר לומר, כי:

נסתלקו להו מעשה ראשון

בכריית השני, כלומר: השני בלבד הוא שחשוב "בעל הבור".

הניחא לרבי

דלקמן,

ול

ענין

נזקין

שנעשו בבור [ולא מיתה], אכן

משכחת לה

שיתחייבו שניהם, באופן שכרה הראשון חמשה והשני חמשה.

אלא לרבי, ול

ענין

מיתה

שיתחייבו שניהם במיתת בהמה בתוכה -

ו

כן

לרבנן

החולקים על רבי, וסוברים, שאין הבור מתיחס אלא לאחרון ונסתלקו מעשי ראשון אפילו לענין נזיקין -

בין למיתה

ו

בין לנזקין, היכי משכחת לה

שיתחייבו שניהם!?

אמר

פירש

רבי יוחנן

: משכחת לה בור של שני שותפין -

באופן שכרה האחד בור של תשעה טפחים, ו

כגון שעקרו שניהן חוליא

מן הבור

בבת אחת, והשלימו לעשרה

טפחים, ובין לרבי ובין לרבנן, שניהם חשובים בעלי הבור בין למיתה ובין לנזיקין.

ומפרשינן:

מאי רבי, ומאי רבנן: דתניא: אחד החופר בור תשעה

שהוא בור לענין נזיקין,

ובא אחר והשלימה

לעשרה

טפחים ועשהו בור לענין מיתה,

האחרון

בלבד הוא ש

חייב

בין לענין מיתה ובין לענין נזיקין, וכדמפרש טעמא ואזיל; אלו הם דברי רבנן.

רבי אומר: אחר אחרון

אנו הולכים רק

למיתה

שהוא עשהו בור למיתה,

ואחר שניהם

אנו הולכים

לנזקין

, היות ואף על ידי כריית הראשון היה כאן בור לנזיקין, לא נסתלקו מעשיו.

ומפרשינן:

מאי טעמא דרבנן

, הסוברים, שבכריית השני נסתלקו מעשי ראשון ואפילו לענין נזיקין?

משום

דאמר קרא

[שמות כא לג]: "ו

כי יפתח

איש בור:: [בעל הבור ישלם] ",

ו

נאמר עוד [שם]: "או

כי יכרה

איש בור ... [בעל הבור ישלם] ", והלוא תיקשי:

אם על פתיחה

של בור כרוי - שהיא הסרת שמירה בלבד - כבר לימדה התורה שהפותח

חייב

בנזקי הבור,

על כרייה לא כל שכן

שחייב הכורה בנזקי הבור, ולמה הוצרכה התורה לומר עוד: "או כי יכרה איש בור"!?

אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון

.

ורבי

החולק וסובר שלא נסתלק מעשה של ראשון -

אמר לך

:

הנהו

פתיחה וכרייה -

מיצרך צריכי, כדאמרינן

לעיל נ א, אי כדרבי ישמעאל אי כדרבי עקיבא; ושוב אין לנו ללמוד מזה לכורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון.

ורבנן נמי

, הא

מיצרך צריכי

הכתובים לכדאמרינן!?

אלא

מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ומפרשת ד

היינו טעמא דרבנן

:

משום ד

אמר קרא

: "או

כי יכרה איש

[לשון יחיד]

בור

", הרי משמע

אחד

הוא שחייב עליו

ולא שנים

, וללמד בא הכתוב, שסילק השני את מעשי הראשון.

ורבי

אמר לך:

ההוא

קרא ד"איש בור"

מיבעי ליה

, ללמד:

כי יכרה איש בור, ולא שור בור

, שאין אדם נעשה בעל הבור כשכרה שורו את הבור.

ורבנן

אמרי לך:

תרי

"

איש בור

"

כתיבי

בפרשה, שהרי אמרה תורה: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור", וממקרא אחד ילפינן למעט את השור, וממקרא שני ללמד: אחד ולא שנים.

ורבי

אמר לך:

איידי דכתב האי, כתב

נמי

האי

, [מאחר שכתב גבי פתיחה "איש בור", כתב נמי גבי כרייה "איש בור"].

ואכתי מקשינן לרבנן:

וממאי דלחיובי בתרא

בא הכתוב,

דלמא לחיובי קמא

, מנין שבא הכתוב לחייב את השני בנזיקין ולפטור את הראשון, שמא בא הכתוב לחייב את הראשון בלבד, ולמעט את השני מחיוב נזקי הבור!?

ומשנינן:

לא סלקא דעתך

לפרש כן, משום

דאמר קרא

: "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו,

והמת יהיה לו

", ומשמע

ההוא דקא עביד מיתה

, הוא זה שנקרא "בעל הבור".

ומקשינן עלה:

ו

הרי

האי

"

והמת יהיה לו

"

מבעי ליה לכדרבא!?

דאמר רבא

:

שור פסולי המוקדשין

כגון בכור בעל מום שהוא של כהן, או קרבן אחר שנפל בו מום ונפדה -

שנפל לבור, פטור

עליו בעל הבור ואף שאינו של הקדש שהרי של הכהן או של הפודה הוא, ומשום

שנאמר

:

"

והמת יהיה לו

",

במי שהמת שלו

לגמרי ויכול להאכילו לכלבים, יצא שור פסולי המוקדשין שאין אתה יכול להאכילו לכלבים.

אמרי

בני הישיבה ליישב:

לו יהי כדבריך, מכל מקום

ו

כי אטו

לאו ממילא שמעת מינה, דבההוא דעבד מיתה עסקינן

.

תנו רבנן

:

אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים, כולן חייבין

, ולא סילק השלישי את מעשי כולם.

ורמינהו

מהא דתניא:

אחד החופר בור עשרה, ובא אחר וסייד

את הבור ומיעט את רחבו ורבה בו ההבל,

וכייד

או שעשה בו ציורים בולטים בכתלים ונתמעט רחבו של הבור ונוסף בו הבל,

האחרון חייב

, וסילק את מעשה הראשון, כי היות והוסיף בו הבל ככורה הוא שסילק את מעשה הראשון.