בבא קמא 49a — התלמוד בעברית

אמר רבן שמעון בן גמליאל

:

אם כן משהאשה יולדת משבחת, אלא: שמין את הולדות כמה הן יפין

[ומפרש לה בגמרא] -

ונותן

כפי שומת תנא קמא, או כפי שומת רבן שמעון בן גמליאל -

לבעל

.

ואם אין לה בעל

כי מת,

נותן ליורשיו

של הבעל.

ואם

היתה

אשה זו שאין לה בעל -

שפחה ונשתחררה

, כלומר: היתה האשה שפחה משוחררת שנישאה לעבד משוחרר שאין לו יורשים ש"כקטן שנולד הוא",

או

שהיתה

גיורת

שנישאה לגר שאין לו יורשים ש"כקטן שנולד דמי" -

ונגפוה ויצאו ילדיה ומת בעלה, הרי המכה

פטור

, שכל נכסי העבד המשוחרר והגר הפקר הם, וזה זכה בחוב דמי הולדות שבידו.

גמרא:

שנינו במשנה: שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה, פטור מדמי ולדות:

ודייקינן:

טעמא דמתכוין לחבירו

הוא דפטור השור,

הא מתכוין

השור

לאשה

, הרי זה

משלם דמי ולדות

ואם כן

לימא, תיהוי

משנתנו

תיובתא דרב אדא בר אהבה

לעיל מב א,

דאמר רב אדא בר אהבה: שוורים

, אף כ

שנתכוונו לאשה, פטורים מדמי ולדות!?

אמר לך רב אדא בר אהבה

:

הוא הדין דאפילו נתכוונו

השוורים

לאשה, נמי פטורים מדמי ולדות

-

והא דקתני: שור שהיה מתכוין לחבירו

, אין זה בדוקא, אלא

איידי

[אגב]

דקא בעי למיתנא סיפא

: "

אדם שהיה מתכוין לחבירו

", ובדוקא נקטה המשנה אופן זה משום

דהכי כתיב קרא

[זו היא הצורה עליה דיבר הכתוב], שהרי הכתוב אומר: "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה", הרי שהיתה המצות והמריבה בין שני אנשים, והאשה נוגפה שלא במתכוין -

לפיכך

קתני רישא נמי

: "

שור שהיה מתכוין לחבירו

", ומיהו לדינא אין חילוק בין אם נתכוין לחבירו ובין אם נתכוין לאשה, ובכל אופן פטור בעל השור מדמי ולדות.

אמר רב פפא

:

אף שלא חייבה התורה שוורים בדמי ולדות, אין זה אלא בולדות בני חורין, אבל

שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה

, הרי זה

משלם דמי ולדות

לאדון.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק

[אין זה אלא כמי שמזיק חמור מעוברת של חבירו],

דאמר קרא

, שאמר אברהם על אליעזר עבדו: "

שבו לכם פה עם החמור

", ודרשינן: "

עם הדומה לחמור

".

כלומר: לא פטרה התורה אלא מחיוב דמי ולדות שהם לבעל; אבל ולדות שפחה שהם לאדון כשאר עבדיו השייכים לו, בזה לא פטרה התורה, וכשם שאת עוברי חמורתו של האדון משלם שור המזיק מפני שהם ממונו של האדון, כך משלם שור המזיק את עוברי שפחתו של האדון. שנינו במשנה:

כיצד משלם דמי ולדות

, שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה:

ותמהינן: והרי "כיצד משלם

דמי ולדות ושבח ולדות

"

מיבעי ליה

לתנא לומר!? שהרי בשומא זו כלול הן ערך הולדות עצמן דהיינו "דמי ולדות", והן מה שפוחת דמיה של האשה עצמה לאחר לידתה, שכשהיא מעוברת היא נראית משובחת ובעלת איברים, ודמיה יקרים יותר מאשר לאחר לידתה, וערך זה הוא "שבח ולדות" [כלומר: שבח האשה בגין הולדות], ולא "דמי ולדות", והיה לו לתנא לומר כן בהדיא!?

ומשנינן:

הכי נמי קאמר

התנא של המשנה: "

כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות, שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה

", והיינו משום ששבח הולדות הוא לבעל.

שנינו במשנה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן משהאשה יולדת משבחת

, אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל:

ותמהינן:

מאי קאמר

רבן שמעון בן גמליאל!? כלומר: משמע מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שהוא תמה על תנא קמא שסובר "משהאשה יולדת משבחת", והרי אינו כן, שלדעת תנא קמא קודם שיולדת היא משבחת!?

אמר

פירש

רבה: הכי קאמר

רבן שמעון בן גמליאל לתנא קמא:

וכי

אטו

אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד, והלא

אדרבה:

אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד!?

ומשום שקודם הלידה היתה היא מסוכנת למות; ואם אתה שם את דמי הולדות לפי שינוי דמיה של האשה אתה מפסיד את הבעל, כי ערך הולדות מתקזז, בשבח דמיה של האשה עצמה,

אלא

כך הוא משלם "דמי ולדות":

שמין את הולדות

עצמם

ונותנין לבעל

את דמיהם.

תניא נמי הכי

כדפירש רבה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד, והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד, אלא שמין את הולדות, ונותנין לבעל

.

רבא אמר: הכי קתני

: לעולם מודה רבן שמעון בן גמליאל שהאשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד, אלא על דינו של תנא קמא הסובר ששבח הולדות כולו לבעל כמו דמי הולדות עצמן, תמה רבן שמעון בן גמליאל, והכי קאמר:

וכי אשה למי שיולדת

בלבד היא

משבחת

, כלומר: וכי דין הוא שיינתן שבח הולדות למי שזיכתה התורה דמי ולדות בלבד,

ואין לעצמה בשבח ולדות כלום!?

והרי ודאי שהשבח בא לה גם מחמת גופה מלבד מחמת הולדות, ודין הוא שיהא אף לה חלק בשבח גופה.

אלא: שמין את הולדות

עצמן דהיינו "דמי ולדות"

ונותנין לבעל

, שהרי כך אמרה תורה שיהיו דמי הולדות לבעל,

ו

אילו

שבח

ולדות

, הרי האיש והאשה

חולקין

, ומשום שנפח גופה שהיא נראית משובחת ובעל אברים, מחמת הולדות והאשה כאחד הם באים.

תניא נמי הכי

כדפירש רבא:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה למי שיולדת משבחת, ואין לעצמה בשבח ולדות כלום!?

אלא שמין

את ה

נזק

היינו כחש גוף האשה מחמת המכה

בפני עצמו

, ומשלם אותו המכה למי שהוא משלם את שאר חבלות האשה.

וצער

האשה

בפני עצמו

, ומשלם למי שהוא משלם שאר צער של אשה.

ושמין את הולדות

דהיינו "דמי ולדות"

ונותנין לבעל

, שהתורה זיכתה לו.

ו

אילו "

שבח ולדות

" דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד, הרי הבעל והאשה

חולקין

.

ומקשינן: אם כן

קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל

, שהרי בברייתא אחת מבואר כדברי רבה, ובברייתא שניה מבואר כדברי רבא!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

הברייתא שמבואר בה כרבה, שאין האשה משבחת בלידתה -

במבכרת

, שזו לה לידה ראשונה, ופוחתים דמיה מחמת הסיכון שבלידה.

כאן

הברייתא שמבואר בה כרבא, שאין פוחתים דמיה כשיולדת -

בשאינה מבכרת

.

ו

מקשינן ל

רבנן דאמרי

"

שבח ולדות

"

נמי לבעל, מאי טעמא!?

כדתניא

:

כתיב: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה", והרי

ממשמע שנאמר: "ויצאו ילדיה

",

איני יודע שהיא הרה!?

ו

מה תלמוד לומר

: "

הרה

",

לומר לך: שבח

האשה מחמת

הריון

אף הוא

לבעל

.

ו

מקשינן ל

רבן שמעון בן גמליאל

, החולק על תנא קמא בדין שבח ולדות, וסובר שאין כולו לבעל, אלא חולקין:

האי

"

הרה

"

מאי דריש ביה!?

ומפרשינן:

מבעי ליה

לרבן שמעון בן גמליאל לקרא ד"הרה",

לכדתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר

:

לעולם אינו חייב

בדמי ולדות

עד שיכנה

לאשה

כנגד בית ההריון

, ויליף לה ממה שנאמר: "הרה".

אמר

פירש

רב פפא

את דברי רבי אליעזר בן יעקב:

לא תימא כנגד בית הריון ממש, אלא

כנגד

כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד

[כל מקום שמגיע ממנו חום לעובר], דהיינו כל חלל הבטן כולו, ו

לאפוקי

שאם היכה אותה ב

יד ורגל

שלה ויצאו ילדיה,

דלא

משלם דמי ולדות.

שנינו במשנה:

היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת, פטור

:

אמר רבה

:

לא שנו

שהחובל באלו פטור,

אלא

כ

שחבל בה בחיי הגר

כשהולדות היו שלו,

ו

אחר כך

מת הגר

-

דכיון דחבל בה בחיי הגר, זכה בהו גר

בחוב דמי הולדות,

וכיון דמת הגר, זכה

המכה

בהו

[בחוב דמי הולדות]

מן הגר

, כשאר החייבים לגר שזכו במה שבידם.

אבל חבל בה לאחר מיתת הגר, זכיא לה איהי בגוייהו

[זכתה האשה - משמת בעלה - בולדות עצמן] מן ההפקר כשאר נכסי הגר שהם הפקר,

ומיחייב

המכה

לשלומי לה לדידה

[לשלם לאשה], שהיא הרי בעלת הולדות.

אמר

תמה

רב חסדא

:

מרי דיכי

[בעל שמועה זו]! כלומר: וכי מה היה לו לבעל שמועה זו שיאמר כן!?

וכי

אטו ולדות צררי

[קשרי מעות וכספים]

נינהו, וזכיא

האשה

בהו!?

כלומר: וכי יש לו לבעל זכות ממונית בגוף הולדות, עד שנאמר: משמת הבעל הפקר הם, וזכתה האשה בהם מן ההפקר!?

אלא איתיה לבעל

, אם הבעל קיים בשעת חבלה,

זכה ליה רחמנא

לבעל את תשלום דמי הולדות, אבל

ליתיה לבעל

בשעת חבלה,

לא

זכה רחמנא לאף אדם את דמי הולדות.

מיתיבי

לרבה הסובר שבמיתת הגר זכתה היא בולדות:

הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל

.

אין הבעל

לתת לו את דמי הולדות כי מת, הרי הוא

נותן

את דמי הולדות

ליורשיו

של הבעל.

אין האשה

לתת לה את הנזק והצער,

נותן

את דמי הנזק והצער

ליורשיה

.

היתה שפחה ונשתחררה

ונישאת לעבד משוחרר ונתעברה הימנו ומת,

או

שהיתה

גיורת

ונישאת לגר ונתעברה הימנו ומת,

זכה

המכה במה שבידו.

וקא סלקא דעתין שהברייתא עוסקת באופן שחבל בה לאחר מיתת העבד או הגר, ומכל מקום קתני שזכה הלה במה שבידו, ואין הוא נותן את דמי הולדות לאשה; הרי מבואר שלא זכתה האשה בולדות כשמת בעלה העבד המשוחרר או הגר!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

ומי עדיפא

הברייתא

ממתניתין

[ממשנתנו]

דאוקימנא

למה ששנינו בה: "היתה שפחה ונשתחררה או גיורת, פטור", דהיינו דוקא כ

שחבל בה בחיי הגר ומת הגר!?

והרי

הכא נמי

בברייתא נפרש דהכא במאי עסקינן בכגון

שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר

, אבל אם חבל בה לאחר מיתת הגר, לא זכה המכה אלא היא זכתה תחילה בולדות, ולה ישלם.

ואיבעית אימא

ליישב:

לעולם עוסקת הברייתא בשחבל בה

לאחר מיתת הגר

-