בבא קמא 47a — התלמוד בעברית

ואם

ליתא לפרה

שאבדה או שמתה

, משתלם רביע נזק

בלבד

מ

ן ה

ולד

, דהא שור תם שהזיק אין גובין אלא מגופו.

ואמנם, אם הולד אכן השתתף בנגיחה, היה הניזק יכול לגבות את חצי הנזק כולו מן הולד, כדמפרש לקמן, אבל השתא דהוי ספק, חולקים ביניהם, ואינו גובה אלא רביע נזק.

ודייקינן מדברי רבא: הא דאם ליתא לפרה משתלם רק רביע נזק,

טעמא

דמילתא, משום

דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה

[עם הפרה]

כי נגחה, אי לא הוה

בהדה כאשר נגחה.

אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה, משתלם כוליה חצי נזק מ

ן ה

ולד

, כלומר, אם ידוע לנו שהולד השתתף בנגיחה, יכול הניזק לגבות את כל תשלום חצי הנזק מן הולד, כאשר ליתא לפרה.

ואזיל

רבא לטעמיה

[לשיטתו]:

דאמר רבא: פרה שהזיקה גובה

אף

מ

ן ה

ולד

שלה, ו

מאי טעמא?

כי הולד

גופה

של פרה

היא.

אבל

תרנגולת שהזיקה, אינו גובה מביצתה,

ו

מאי טעמא?

כי הביצה

פירשא בעלמא הוא,

כלומר, הביצה היא דבר המופרש מן התרנגולת, ואינו כחלק מגופה.

ואמר רבא

: א. שור שנגח את הפרה, והפילה הפרה על ידי הנגיחה, כשבאים לשער את הנזק,

אין שמין לפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו.

אלא שמין לולד על גב פרה,

כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת, וכמה היא שוה עכשיו בלא הולד. וההפרש הוא שויו של הולד, ומספק משלם המזיק לניזק מחצית ערכו של הולד.

שאם אי אתה אומר כן,

ותרצה לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו,

נמצא אתה מכחיש

ומפסיד

את המזיק,

וקיימא לן דבכל מקום ששמין את הנזק יש להקל על המזיק. [ולקמן פריך: אם מן הדין ראוי לשום כל אחד בפני עצמו, מהיכי תיתי להקל על המזיק!?]

ב.

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו

הכנעני

של חבירו

, שאין שמין את היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה , אלא שמין עבד זה, כמה היה שוה תחילה, וכמה הוא שוה עכשיו, והמזיק משלם לבעל העבד את ההפרש.

שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את היד בפני עצמה, הרי אדם הרואה את עבדו שלם, לא יהיה מוכן לקטוע את ידיו אלא בדמים מרובים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק.

ג.

וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו

שאם אכל ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה אלא שמין שטח של "בית סאה" באותה שדה, כמה היתה יפה תחילה, וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו.

שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הערוגה בפני עצמה, הרי דמיה יקרים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק.

אמר

[שאל]

ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא ליכחוש מזיק!?

כלומר, אם אכן שורת הדין מחייבת לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, היות שהפרה והולד הם שני גופים, אם כן מה איכפת לנו שהמזיק מפסיד, ומה טענה היא זו, כדי לפטור את המזיק מחיובו!?

אמר ליה רב אשי:

משום דאמר ליה

מזיק לניזק, הרי

פרה מעברתא אזיקתך

, על כן

פרה מעברתא שיימנא לך,

כלומר הפרה והולד נחשבים כגוף אחד - "פרה מעוברת" ועל כן מקילים אנו לשום את הולד אגב אמו.

אגב שהוזכר לעיל "פרה דחד וולד דחד", דנה הגמרא כיצד משערים את שיווי חלקם של בעל הפרה ושל בעל הולד:

הא

פשיטא

לן שאם

פרה דחד

גברא

וולד דחד

גברא, הוי

פיטמא

מה שעולה ערכה של הפרה מפני שומנה -

לבעל

ה

פרה,

ולא לבעל הולד, שהרי אין השומן בא מחמת הולד.

אבל לגבי

נפחא

מה שעולה ערכה של הפרה מפני שהיא גדולה בנפח - יש להסתפק:

מאי

הוי דינו?

רב פפא אמר

: נפחא

לבעל פרה

היות והנפח הוא בגופה של הפרה, והולד אינו אלא גורם לנפח.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: חולקין

ביניהם, בעל הפרה ובעל הולד, היות וסוף סוף הולד שותף במה שהפרה נראית גדולה בניפחה.

והלכתא: חולקין.

מתניתין:

א.

הקדר

[יוצר קדירות]

שהכניס

את

קדרותיו

לחצר

של

בעל הבית שלא ברשות

של בעל הבית,

ושברתן בהמתו של בעל הבית

, הרי בעל הבית

פטור

מלשלם את דמי הקדרות, שהרי בעל הבית אומר לבעל הקדרות: "מי הירשך להכנס, ולהכניס את שלך בשלי".

ואם הוזקה בהן

בהמתו של בעל הבית, הרי

בעל הקדרות חייב

בנזקיה.

ואם הכניס

הקדר את קדרותיו

ברשות

ו של בעל הבית [החצר], ונשברו הקדירות, הרי

בעל החצר חייב

.

ויש בזה שני פירושים בגמרא:

האחד: בעל החצר חייב רק כששברתן בהמתו, ומשום שבסתם מקבל הוא על עצמו שמירת הקדרות מנזקי בהמתו שלו.

השני: בעל החצר חייב בנזקי הקדרות אפילו אם נשברו ברוח, כי כשאמר לו "היכנס" כוונתו היתה: "היכנס ואשמור לך את קדרותיך", ונעשה עליהם שומר גמור.

ב. אם

הכניס

אדם את

פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית

, הרי בעל הבית

פטור

מלשלם את דמי הפירות, שלא היה לו להכניס.

ואם הוזקה בהן

בהמתו של בעל הבית וכגון שהוחלקה בהן, הרי

בעל הפירות חייב

בנזקיה.

ואם הכניס

אותו אדם את פירותיו

ברשות

בעל החצר, הרי

בעל החצר חייב

אם אכלתן בהמתו, וכשני הפירושים שנתבארו לעיל.