בבא קמא 32a — התלמוד בעברית

ג.

ואם

נ

עמד בעל קורה

ומחמת כן נתקעה החבית בקורה, בעל הקורה

חייב.

ד.

ואם אמר

בעל הקורה

לבעל חבית עמוד,

מפני שרצוני לעצור, והמשיך בעל החבית ללכת ונתקלה חביתו בקורה, בעל הקורה

פטור

שהרי הזהיר את בעל החבית לפני שעצר ואיהו דאזיק אנפשיה. ה.

היה בעל

ה

חבית

הולך

ראשון, ובעל קורה אחרון,

והגביר בעל הקורה את הליכתו עד שנתקלה בחבית, ו

נשברה חבית בקורה, חייב.

ו.

ואם עמד בעל חבית

ומחמת כן נתקל בעל הקורה בחבית ושברה, בעל הקורה

פטור.

ז.

ואם אמר

בעל החבית

לבעל

ה

קורה

שאחריו:

עמוד,

מפני שרצוני לעצור לפוש, והמשיך בעל הקורה ללכת ונתקל בחבית, בעל הקורה

חייב.

וכן

הדין גם בשנים שהיו מהלכים ברשות הרבים,

זה בא בנרו וזה בפשתנו.

גמרא:

בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה, מהו?

וצדדי הספק הם: האם

כיון דברשות קעביד,

הרי הם כשנים שהיו מהלכים ברשות ברשות הרבים והוזקו זה את זה דפטורים, והכי נמי המזיק

פטור.

או דלמא,

המהלכים ברשות הרבים והוזקו זה בזה פטורים מפני שקיימא לן [כז ב] אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, אבל הכא

איבעי ליה, לעיוני

שלא יזיק.

אמר ליה

רב הונא לרב נתן:

תניתוה,

שנינו במשנה שבמקום

שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך

שניהם פטורים, והכי נמי הבעל פטור מפני שהוא נקרא ברשות.

אמר רבא,

אף על פי שהוא נידון כמהלך ברשות, הרי הוא חייב מ

קל וחומר.

מצינו שחייבה התורה בגלות את ההורג נפש בשגגה, כגון שנכנס ליער לחטוב עצים ונשמט הברזל מהגרזן והרג נפש בשוגג.

ומה

ההורג את חבירו בשוגג ב

יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו, וחייב.

זה,

המזיק את אשתו בתשמיש המיטה

שלרשות חבירו נכנס, לא כל שכן

שהוא חייב.

אלא

אמר רבא,

הא

ד

קתני

במשנה שבזמן

שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך

המזיק פטור, זהו דווקא

התם,

מאחר ו

תרוייהו כהדדי נינהו

שניהם גרמו את הנזק בשווה, הבעל הקורה בהתקלותו בחבית, ובעל החבית בהתקלותו בקורה, ובזמן שהניזק מסייע למזיק, המזיק פטור.

אבל

הכא,

המזיק בתשמיש המיטה

איהו קעביד

את

מעשה

הנזק, וחייב.

ומקשה הגמרא,

ו

כי

היא לא

עשתה מעשה,

והכתיב

לגבי נואף ונואפת [ויקרא יח כט]:

"ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם",

ומבואר שגם האשה נידונית כעושה מעשה כמו האיש.

מתרצת הגמרא: התורה החשיבה את האשה כעושה מעשה לפי ש

הנאה לתרוייהו אית להו

בשווה, ועל כך שניהם ראוים להיענש בשווה, אבל באמת

איהו מעשה הוא דקעביד,

והאשה לא, ולכן כשהזיק נידון הבעל כמזיק לבדו וחייב.

שנינו במשנה:

היה בעל קורה ראשון כו'

:

אמר ריש לקיש: שתי פרות

הנמצאות

ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת.

המהלכת נמצאת ברשות שכן דרך בהמות להלך ברשות הרבים, והרבוצה היא שלא ברשות שכן אין דרך בהמות לרבוץ ברשות הרבים.

א.

בעטה

ה

מהלכת ברבוצה, פטורה,

כי דרך בהמות בשעה שרואות מעשה משונה גם הן עושות מעשים משונים, ולפיכך דנים את בעיטת המהלכת שהיא כתוצאה מראית פרה רבוצה, והבועטת פטורה.

ובלשון הגמרא לעיל: [כד ב] כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ב. בעטה ה

רבוצה במהלכת, חייבת

חצי נזק כדין תולדות קרן לעיל [ב ב].

לימא מסייע ליה

לדברי ריש לקיש "בעטה רבוצה במהלכת חייבת" ממשנתנו:

היה בעל קורה

מהלך

ראשון, ובעל חבית אחרון,

ומיהר בעל החבית בהילכתו ונתקל בקורה שלפניו ו

נשברה חבית בקורה,

בעל הקורה

פטור, ואם עמד בעל קורה

ללא התראה בבעל החבית, וכתוצאה מכך נתקלה החבית בקורה ונשברה, בעל הקורה

חייב.

והא הכא,

עמידת בעל הקורה ברשות הרבים נחשבת כמעשה משונה, שהרי אין דרך בני אדם לעמוד לפוש, ונמצא

ד

הנזק שעשה בעל הקורה הוא

כ

בעטה

רבוצה במהלכת דמי, וקתני חייב.

ומבואר כי המשנה שגרם נזק, חייב, ואינו רשאי לומר לבעל החבית היה עליך ללכת מהצד ולא מאחורי.

דוחה הגמרא:

ותסברא, הא סייעי בעיא,

וכי צריך סיעתא לדין זה, הלא פשוט שהמזיק חייב.

ועוד,

לא מסתייא דלא מסייעי,

לא די שהברייתא לא מסייעת לריש לקיש,

אלא מקשה נמי קשיא.

שהרי מדקדוק לשונו של ריש לקיש: "בעטה רבוצה במהלכת", משמע, ד

טעמא דבעטה

הרבוצה חייבת,

הא

אם לא עשתה כלום אלא שהמהלכת נתקלה ברבוצה ו

הוזקה ממילא,

בעל הרבוצה

פטור.

והא

ב

מתניתין

מבואר שאם עצר בעל הקורה,

דממילא

הוזק בו בעל החבית, שהרי בעל הקורה לא הפעיל כח כדי להזיק את החבית,

וקתני חייב,

דלא כריש לקיש

.

ובכדי ליישב דברי ריש לקיש עם משנתנו צריך לחלק בין המקרים:

מתניתין,

משנתנו חייבה את בעל הקורה גם כשלא הזיק בכוחו אלא בנזק דממילא, מפני שמדובר באופן

דפסקה

[חסמה] הקורה

לאורחא

[את כל רוחב הדרך]

כשלדא

[כנבילה מושלכת]

,

כך שלא היתה לבעל החבית שום אפשרות להימנע מהיתקלות בקורה, ולכן בעל הקורה חייב.

אבל אם עצר בעל הקורה ולא חסם את הדרך ונתקל בו בעל החבית, הרי בעל הקורה רשאי לומר לו היה לך ללכת מהצד ולא מאחורי, ופטור.

וטעמו של ריש לקיש דאמר

הכא

בעטה רבוצה במהלכת חייבת, אבל אם הוזקה המהלכת ברבוצה פטורה, משום שמדובר ב

כגון דרבעה

[רבצה]

בחד גיסא

[בצד אחד של הדרך] ויכולה הרבוצה לומר למהלכת:

איבעי לה לסגויי באידך גיסא,

היה לך ללכת בצד השני כדי שלא תתקלי בי.

אלא, סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש

לדין הראשון: "בעטה מהלכת ברבוצה פטורה", דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

דקתני

בסיפא,

היה בעל

ה

חבית

מהלך

ראשון, ובעל קורה אחרון,

ומיהר בעל הקורה בהליכתו עד שנתקל בחבית, ו

נשברה

ה

חבית בקורה,

בעל הקורה

חייב. ואם עמד בעל חבית,

בעל הקורה

פטור

.

והא הכא

כשעמד בעל החבית ונתקל בו בעל הקורה,

ד

נידון בעל הקורה

כ

פרה

מהלכת

שבעטה

ברבוצה דמי,

שכן בעל החבית שינה בזה שעצר, ולכן פגע בו בעל הקורה והזיקו,

וקתני

בעל הקורה

פטור,

הרי שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור

.

דוחה הגמרא: אין מהמשנה ראיה לדברי ריש לקיש, ולעולם יתכן שכל המשנה ובא אחר ושינה בו, השני חייב.

ומה שכתוב ב

מתניתין

שבעל הקורה פטור כשעצר בעל החבית, היינו משום

ד

בעל הקורה

כי אורחיה קא מסגי,

הולך כדרכו ואינו משנה מאומה, ונמצא שהנזק של בעל החבית לא נעשה על ידי פעולה של בעל הקורה אלא על ידי עצירתו, ולכן בעל הקורה פטור. אבל

הכא

בשתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת, אם תבעוט המהלכת ברבוצה תתחייב על הבעיטה, שכן אין לה היתר לשנות. וכביכול

אמרה לה

הרבוצה למהלכת:

נהי דאית לך רשות לסגויי עלי

לעבור עלי כאשר אני חוסמת את הדרך, אבל

לבעוטי בי לית לך רשותא.

מתניתין:

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים,

והזיקו זה את זה. וכן אם

אחד רץ

ברשות הרבים

ואחד מהלך,

והזיק הרץ את המהלך,

או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה,

שניהם פטורין.

גמרא:

דנה הגמרא: לכאורה

מתניתין,

משנתנו, הפוטרת את האדם הרץ מחיובו בנזקי המהלך, היא

דלא כאיסי בן יהודה.

דתניא

[בתוספתא]:

איסי בן יהודה אומר,

שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, וניזוק המהלך ברץ, ה

רץ חייב. מפני שהוא משונה,

שריצתו ברשות הרבים משונה, לפי שאין בני אדם רצים שם, ולכן הוא נחשב המזיק.

ומודה איסי

בן יהודה לתנא קמא, החולק עליו, שאם רץ

בערב שבת בין השמשות, שהוא פטור. מפני שרץ ברשות,

ובהמשך הגמרא מבארת מדוע מותר לרוץ בערב שבת.

ואילו במשנה לא הוזכר חילוק בין שבת לימות השבוע, ומשמע שדרך בני אדם לרוץ ברשות הרבים גם בימות החול.

אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה,

שהרץ בימות השבוע והזיק חייב, ובערב שבת פטור.

ומקשה הגמרא:

ומי אמר רבי יוחנן הכי,

שההלכה כאיסי?

וה

לא כלל

אמר רבי יוחנן, הלכה כסתם משנה.

ותנן

במשנתנו, שהיא סתם משנה:

אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין פטורין.

אלמא, מותר לרוץ גם בימות החול, ואם הזיק פטור. וכבר הוכיחה הגמרא שמשנתנו היא דלא כאיסי בן יהודה, ואם כן כיצד פסק רבי יוחנן כאיסי בן יהודה בזמן שישנה סתם משנה החולקת על דבריו.

ומתרצת הגמרא: לעולם משנתנו אינה סותרת את דברי איסי בן יהודה, שכן אפשר לתרץ ולומר ש

מתניתין

מדברת ברץ

בערב שבת בין השמשות,

שהוא פטור גם לדעת איסי, אבל אם רץ בימות החול מודה תנא דמשנתיו שהוא חייב כמו איסי.

ומבארת הגמרא:

ממאי,

מהיכן משמע במשנה שמדובר ברץ בערב שבת.

מדקתני

"אחד רץ ואחד מהלך,

או שהיו שניהם רצין פטורין",

ולכאורה

הא תו למה

לי?

לשם מה הוסיף התנא מקרה של רץ שהזיק? והרי

השתא, אחד רץ ואחד מהלך,

שהמהלך לא עשה שום שינוי והרץ שינה ואף על פי כן אם הזיק רץ את המהלך, הרץ

פטור,

אם כן, בזמן ששניהם שינו כגון ש

שניהם רצין

והזיק אחד את חבירו,

מבעיא,

וכי צריך התנא להשמיענו שהוא פטור

.

אלא

בהכרח, תנא דמשנתנו

הכי קאמר,

כך היא חלוקת דברי התנא במשנה:

אחד רץ ואחד מהלך פטור,

וכאילו הוסיף התנא ואמר:

במה דברים אמורים בערב שבת בין השמשות,

שאז הוא רץ ברשות.

אבל בחול,

מאחר ואין רשות לרוץ ברשות הרבים, אם היה

אחד רץ ואחד מהלך,

והזיק הרץ את המהלך,

חייב.

ואם

שניהם רצין, אפילו ב

ימות ה

חול

[שאסור לרוץ בהם]

פטורין,

כדשנינו להלן [מח ב] שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה פטורים.

הרי שבמשנה עצמה הוזכר החילוק בין הרץ בערב שבת לרץ בימות השבוע, כדברי איסי בן יהודה, ולפיכך פסק רבי יוחנן כדבריו.

אמר מר: ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות.

ודנה הגמרא:

בערב שבת מאי ברשות

איכא.

איזו ריצה נחשבת ריצה של מצווה, בכדי שנפטור את הרץ מנזקי מהלך?!