בבא קמא 31a — התלמוד בעברית

ותמהה הגמרא:

איני!

וכי סבר רב הונא שאין מורין כן,

והא רב הונא אפקר חושלי,

הורה לרבים שאפשר לזכות בשעורים של אדם שהניחם ברשות הרבים, וכן

רב אדא בר אהבה אפקר

סליקוסתא,

הורה לרבים שאפשר לזכות בפסולת תמרים שהונחה ברשות הרבים לזבלים.

בשלמא רב אדא בר אהבה

הורה כן,

כשמעתיה,

דאמר הלכה ומורים כן.

אלא רב הונא, לימא הדר ביה?

ומתרצת הגמרא: לעולם סבר רב הונא הלכה ואין מורים כן, ושם הורה להפקיר את השעורים משום ש

הנהו,

אותם שהניחום ברשות הרבים,

מותרין הוו,

התרו בהם כמה פעמים שיפנו את רשות הרבים. ומשלא עשו כן, הורה רב הונא לרבים שמותר לזכות בהם

.

מתניתין:

שני קדרין,

בעלי קדירות,

שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון

בארץ

ונפל,

וכתוצאה מכך

נתקל השני בראשון

והוזק השני ונשברו קדירותיו,

הראשון חייב בנזקי שני

.

ובגמרא מבואר על אלו נזקין ומאיזה טעם הקדר הראשון חייב בנקי שני.

גמרא:

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים מהי סיבת חיובו של הקדר הראשון.

אמר רבי יוחנן: לא תימא מתניתין רבי מאיר היא, דאמר

[כט א]

"נתקל פושע הוא", ו

לכן הראשון

חייב

בנזקי שני.

אלא אפילו לרבנן, דאמרי

נתקל

אנוס הוא ופטור,

הכא

הנתקל

חייב

בנזקי שני, מפני שמדובר באופן שהשני נתקל בראשון לאחר זמן,

שהיה לו

לנתקל אפשרות

לעמוד

ולא עמד.

רב נחמן בר יצחק אמר, אפילו תימא

שמדובר באופן ש

לא היה לו

לנתקל אפשרות

לעמוד, היה לו להזהיר

את זה שהלך אחריו שלא יתקל בו,

ולא הזהיר,

ומודים חכמים שהנתקל הראשון חייב על כך שלא הזהיר.

ו

אילו

רבי יוחנן אמר,

על כרחך שחיובו של הראשון הוא על כך שהיה לו לעמוד ולא עמד, שכן במקרה שלא היה יכול לעמוד,

כיון דלא היה לו

אפשרות

לעמוד,

גם

לא היה לו

חיוב

להזהיר,

משום

דטריד.

ומביאה הגמרא ראיה לדברי רב נחמן בר יצחק:

תנן

: אדם נושא קורה ואדם אחר נושא חבית שהיו מהלכים ברשות הרבים, אם

היה בעל קורה

מהלך

ראשון ובעל חבית אחרון,

ומיהר בעל החבית את הליכתו עד שנתקל בקורה ו

נשברה חבית בקורה,

בעל הקורה

פטור,

מפני שבעל החבית הזיק את עצמו.

ואם עמד בעל קורה

ונעצר ללא שהודיע לפני כן לבעל החבית, וכתוצאה מכך נשברה החבית בקורה, בעל הקורה

חייב.

מאי לאו,

לכאורה ניתן לומר שהמשנה מדברת במקרה

ש

בעל הקורה

עמד

כדי

לכתף,

לסדר את המשא על שכמו

דאורחיה הוא,

שכך דרך נושאי משאות לעצור ולסדר את משאם,

ו

אף על פי כן

קתני

בעל הקורה

חייב.

משמע, שאף על פי שלא פשע בעצם עצירתו, יש לו חיוב למנוע נזק מבעל החבית, ואם הזיק חייב, ועל כרחך הטעם לזה הוא רק משום

דהוה ליה להזהיר,

ולא שייך לחייבו על עצם העצירה [כנתקל, שהיה לו לעמוד,] שכן דרך בעלי קורה לעצור לכתף

.

דוחה הגמרא:

לא,

אי אפשר להוכיח מהמשנה כדעת רב נחמן בר יצחק, ולעולם במקרה שאינו יכול לעמוד אלא רק להזהיר פטור, מפני שהוא טרוד כדעת רבי יוחנן.

והמשנה להלן מדברת במקרה שבעל הקורה שינה

כשעמד לפוש,

ואין דרך נושאי משא לעצור לפוש ברשות הרבים, ולכן אם עצר ללא אזהרה ונתקל בו בעל החבית והוזק, בעל הקורה חייב.

ומדייקת הגמרא, מכלל האמור שהמשנה מדברת רק בעמד לפוש, שאז בעל הקורה חייב, משמע,

אבל עמד

בעל הקורה

לכתף,

שדרכו בכך,

מאי?

-

פטור,

כיוון שעל בעל החבית להיזהר מפני עצירות בעל הקורא לצורך כיתוף.

ואם כן קשה,

אדתני

ב

סיפא

דרישא דמתניתין היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון עמד בעל קורה חייב,

ואם אמר לו

בעל הקורה

לבעל חבית "עמוד",

בעל הקורה

פטור,

לפי שהזהירו.

היה לתנא

לפלוג וליתני בדידה,

ולומר כך: עמד בעל קורה חייב

, במה דברים אמורים

כשעמד

בעל הקורה

לפוש,

שאין לו היתר לכך,

אבל

אם

עמד

בעל הקורה כדי

לכתף, פטור.

ומתרצת הגמרא:

הא קא משמע לן, דאף על גב דעמד לפוש

שאין דרכו בכך,

כי קאמר לו

בעל הקורה

לבעל

ה

חבית "עמוד", פטור.

תא שמע

סייעתא מברייתא לרב נחמן בר יצחק:

הקדרין

[מוכרי קדרות]

והזגגין

[מוכרי כלי זכוכית]

שהיו מהלכין

ברשות הרבים

זה אחר זה. נתקל הראשון

בארץ דרך הילכו,

ונפל. ונתקל השני בראשון

עקב נפילתו

, והשלישי

שהיה הולך אחר השני, נתקל

בשני

ונפל גם הוא

.

ראשון, חייב בנזקי שני,

מאחר שהוא הכשילו

.

ושני, חייב בנזקי שלישי.

ולהלן תפרש הגמרא מהו חיובו של ראשון כלפי שני ומהו חיובו של שני כלפי השלישי.

ואם

השני והשלישי לא נפלו זה אחר זה, אלא

מחמת

ה

ראשון נפלו,

כגון שנתקלו שניהם כאחד בראשון. [כמבואר בגמרא להלן סוף עמוד ב]

ראשון חייב בנזקי כולם,

והשני אינו חייב לשלישי כלום שהרי לא הכשילו.

ואם הזהירו זה את זה

לבל יכשלו זה בזה,

פטורין.

[המשך הברייתא מובא להלן עמוד ב: וכולן חייבים על נזקי גופן ופטורים על נזקי ממונם].

מאי לאו

האם אין משמעות הברייתא שהנופלים חייבים גם בזמן

שלא היה להן

אפשרות

לעמוד

, ואף על פי כן חייבים כיוון שהיה להם להזהיר כרב נחמן בר יצחק.

דוחה הגמרא,

לא,

אין ראיה לכך שהברייתא מדברת במקרה שלא היתה להם אפשרות לעמוד וחיובם מפני שהיה להם חובה להזהיר, ויתכן שהברייתא מדברת במקרה

שהיה להן

אפשרות

לעמוד

, וכיוון שלא עמדו, חייבים.

מדייקת הגמרא: אם אכן הברייתא מחייבת את הנופלים רק במקרה שהיתה להם אפשרות לעמוד ולא עמדו,

אבל לא היה להם לעמוד מאי

מה דינם

, פטור!?

אי הכי, אדתני

ב

סיפא

דברייתא:

"אם הזהירו זה את זה פטור"

לפלוג וליתני בדידה,

היה לגמרא לחלק באותו אופן המוזכר ברישא, ולומר כך:

במה דברים אמורים

שהראשון חייב בנזקי שני או בנזקי כולם, בזמן

שהיה להן לעמוד

ולא עמדו,

אבל

אם

לא

שהו שיעור זמן ש

היה להן לעמוד, פטורין,

ואינם חייבים להזהיר.

ומדוע חילקה הברייתא בין הזהירו זה את זה ללא הזהירו בזמן שאפשר לחלק בין היה להם לעמוד ללא היה להם לעמוד.

מתרצת הגמרא: כי הברייתא העדיפה לחלק בין הזהירו זה את זה ללא הזהירו, ד

הא קא משמע לן, דאף על גב דהיה להן

שהות

לעמוד

ולא עמדו,

כי הזהירו זה את זה, פטורין.

בברייתא נאמר "ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי", כעת באה הגמרא לפרש במה נתקלו השני והשלישי האם בגופו של הנופל או בחפציו, וכן במה ניזוקו בגופם או בממונם. [ביאור הסוגיה הוא על פי גירסת רש"י ופירושו].

אמר רבא

: ה

ראשון

שנתקל בקרקע ונפל,

חייב בנזקי

ה

שני, בין בנזקי

ם שנגרמו מחמת

גופו

של הראשון, כגון שנתקלו רגלי השני בגופו של הראשון, והרי הוא אדם המזיק.

ו

בין בנזקי

ם שנגרמו מחמת

ממונו

של הראשון, כגון שנפל הראשון עם כליו, והשני נתקל בהם ונפל, שהוא חייב מדין בור.

ונמצא שאם נתקל השני בגוף הראשון, הראשון חייב בין אם הוזק השני בגופו ובין אם הוזק בממונו, אבל אם השני נתקל בכליו של הראשון שחייב עליהם מדין בור, הראשון חייב על על נזקי גופו של השני ולא על נזקי כליו שכן דרשינן לעיל "חמור ולא כלים".

זהו דינו של הראשון בנזקי שני.

אבל ה

שני

שלא נפל מעצמו, שאם מחמת הראשון,

חייב בנזקי

ה

שלישי,

רק

בנזקי

ם שנגרמו מחמת

גופו

של השני, כגון שנתקלו רגלי השלישי בגופו של השני ונפל, שאז השני נידון כאדם המזיק.

אבל

השני

לא

יתחייב

בנזקי

ם שנגרמו מחמת

ממונו,

כגון שבזמן נפילתו התפזרו כליו על הארץ ונתקל בהם השלישי, ובגמרא להלן מבואר שהטעם הוא מפני שהשני יכול לומר לא אני כריתי את הבור הזה.

ואין חילוק בין הוזק השלישי בגופו או בממונו, בכל מקרה השני פטור. כמבואר להלן בגמרא.

ומקשה הגמרא, מהו החילוק בין ממונו של הראשון שהזיק, שמחייב רבא מדין בור, לבין ממונו של השני שהזיק, שפטור לגמרי.

הרי

ממה נפשך,

תיקשי,

אי

סבר רבא שכל ה

נתקל פושע הוא

[כרבי מאיר כט א], ולכן הראשון חייב על הנזקים שנגרמו מכליו כדין כורה בור בפשיעה, אם כן

שני

הנתקל בראשון,

נמי ליחייב

בנזקי שלישי כדין נתקל פושע, ויתחייב על ממונו שהזיק מדין בור.

ו

אי

סבר רבא שה

נתקל לאו פושע הוא,

ולכן השני פטור על ממונו שהזיק את גופו של השלישי, אם כן,

אפילו ראשון

שהזיק בגופו את גופו של השני

נמי ליפטר,

שהרי אנוס הוא!?