בבא קמא 30a — התלמוד בעברית

ומקשה הגמרא:

והאמר רבי אלעזר

משום רבי ישמעאל

: שני דברים אינם ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הם ברשותו, ואחד מהם בור ברשות הרבים. ומוכח שהמפקיר נזקיו חייב.

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא. הא דידיה,

הוא עצמו סבר שהמפקיר נזקיו פטור. ו

הא

דמשמע מדבריו שהמפקיר נזקיו חייב, זה מה שאמר בשמו

דרביה,

רבי ישמעאל

.

מתניתין:

השופך מים ברשות הרבים,

והוזק בהן אחר,

השופך

חייב בנזקו.

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית

ברשות הרבים,

והגודר את גדרו בקוצים

כשהקוצים בולטים לרשות הרבים.

ו

כן

גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים, חייב בנזקן.

גמרא:

אמר רב

: הא דאמרינן השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו,

לא שנו,

לא אמרו כן

אלא

בזמן

דנטנפו כליו

של הניזק

במים,

שאז בעל המים חייב עליהם כדין ממונו המזיק [מדין שור]. ומדובר באופן שלא הפקיר בעל המים את מימיו.

אבל

אם הוזק

הוא עצמו,

כגון שנתקל במים ונחבט בקרקע

,

השופך

פטור,

משום ש

קרקע

ה

עולם הזיקתו,

ולא חייבה התורה מדין בור אלא כשהוזק מחמת הבור עצמו. ובגמרא לעיל [כח ב] מובא ששמואל חולק, ומפרש את המשנה בנזקי אדם ולא בנזקי כלים, שכן כל תקלה מבורו למדנו, ובור פטור על הכלים.

אמר ליה רב הונא לרב

: מאחר ולדבריך מדובר בלא הפקיר את מימיו, נמצא שהמים שנתערבו עם העפר ונעשו טיט, עדיין שייכים לו, ואם כן

לא יהא

דינו של הטיט

אלא כרפשו,

כשם שהמשליך רפש ברשות הרבים ולא הפקירו חייב בנזקיו, כך בעל המים יתחייב בנזקי הטיט הנוצר ממימיו.

והשיב רב לרב הונא:

מי סברת,

האם הינך סבור שהמשנה מדברת באופן

דלא תמו מיא,

ונשארו מים מעורבים בעפר, לא, המשנה עוסקת בשופך מים לרשות הרבים, ו

בדתמו מיא,

והוחלק אחד במקום שפיכת המים שנותר חלק גם לאחר שנבלעו המים בארץ.

ו

מקשה הגמרא:

תרתי למה לי!?

לשם מה חזרה המשנה לשנות דין זה, הרי לעיל כבר נאמר נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ופירשה רב כשהוזקו כליו במים וחייב מדין שור. ומתרצת הגמרא: הוצרכה המשנה לחזור ולשנות הלכה זו,

חדא,

לתקלה שהניחה

בימות החמה,

שאין לו רשות לכך.

וחדא,

לתקלה

בימות הגשמים,

שאף על פי שיש לו רשות לכך, חייב.

דתניא: כל אלו שאמרו

חכמים שמותר להם להשתמש ברשות הרבים. דהיינו

פותקין

את

ביבותיהן

פותחים את הצינור המוליך שופכים מחוץ לבית,

וגורפין

לרשות הרבים את הזבל המצטבר בתוך

מערותיהן -

בימות החמה אין להן רשות

לעשות כן

,

מפני שהוא מקלקל את רשות הרבים,

ובימות הגשמים יש להם רשות.

ואף על פי ש

הוציאו

ברשות, אם הזיקו חייבין לשלם.

שנינו במשנה:

המצניע את הקוץ

[

וכו'

]:

אמר רבי יוחנן

: הא דאמרינן שאם גדר בקוצים חייב,

לא שנו, אלא

ב

מפריח

שהוציא את הקוצים לעבר רשות הרבים, במקום שהולכים בו בני אדם, ועשויין להינזק מהם.

אבל

אם לא יצאו לרשות הרבים, והגודר היה

מצמצם

את הגדר מעט לתוך רשותו ונמצא שמקום בליטת הקוצים הוא בתוך רשותו,

פטור.

מאי טעמא פטור?

אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם

ההולכים ברשות הרבים

להתחכך בכתלים.

תנו רבנן

: אדם

המצניע קוצותיו,

קוצים שלו,

וזכוכיותיו, לתוך כותל של חבירו,

ללא ידיעת בעל הכותל,

ובא בעל

ה

כותל, וסתר כותלו, ונפל

הכותל עם הקוצים והזכוכיות

לרשות הרבים, והזיקו

הקוצים,

חייב המצניע,

שהיה עליו להעלות בדעתו שבזמן שיסתור בעל הכותל את כותלו, יתפזרו הקוצים והזכוכיות ויזיקו את הרבים. אבל בעל הכותל פטור, שכן המצניע נחשב כבעל התקלה.

אמר רבי יוחנן,

זה דשנינו חייב המצניע,

לא שנו אלא

כשהצניע

בכותל רעוע,

העומד ליפול, והיה לו להעלות בדעתו שהכותל עומד ליסתר, והקוצים יפלו לרשות הרבים, ואסור להצניע שם.

אבל בכותל בריא, המצניע פטור,

משום שאינו חייב להעלות בדעתו שמא יסתר הכותל,

וחייב בעל הכותל

לפנות את הקוצים והזכוכיות לאחר שנפלו, ואם היה לו שהות כדי לפנות ולא פינה חייב.

אמר רבינא, זאת אומרת,

מכאן נלמד, כי

המכסה

את

בורו בדליו של חבירו,

ללא הסכמתו,

ובא בעל

ה

דלי ונטל

את

דליו, חייב

בעל הבור,

מפני שהוא יודע שבשעה שירצה בעל הדלי את דליו יבא ויקחנו, ונמצא שמלכתחילה לא כיסה את בורו כראוי.

ותמהה הגמרא:

פשיטא!?

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא, התם,

במצניע את קוציו, הטעם שבעל הכותל פטור

, הוא

משום

דלא הוי ידע ליה

שיש לו קוצים בתוך כותלו,

דלודעיה,

כדי להודיע לבעל הקוצים לקחתם לפני שיסתור כותלו. ולכן על המצניע לתת את דעתו לכך שבעל הכותל יסתור את כותלו עם הקוצים שבפנים.

אבל הכא,

במכסה בורו בדליו של חבירו,

ד

בעל הדלי

ידע ליה

שיש מתחת לדלי בור, הוא אמינא ד

הוה ליה לאודועיה

לבעל הבור לפני שלוקח את דליו.

קא משמע לן,

שבעל הדלי רשאי לקחת את דליו ואינו צריך להודיע לבעל הבור, ובעל הבור חייב.

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים

את

קוצותיהם וזכוכיותיהם, בתוך

אדמת

שדותיהן,

כדי שלא יוכלו להזיק לעולם.

ומעמיקים להן שלושה טפחים, כדי שלא יעכב

את

המחרישה.

רב ששת שדי להו בנורא

זרקם לאש.

רבא שדי להו בדגלת

זרקם לנהר החידקל.

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא

הרוצה להיקרא חסיד,

לקיים מילי דנזיקין.

רבא אמר,

הרוצה להיקרא חסיד, עליו לקיים

מילי דאבות.

ואמרי לה,

עליו לדקדק ב

מילי דברכות.

מתניתין:

המוציא את תבנו

[תבואה הנשארת מהעומרים לאחר הדישה]

וקשו

[הנשאר מחובר לקרקע לאחר הקצירה]

לרשות הרבים

כדי שיהפכו

לזבלים

כשירקבו,

והוזק בהן אחר חייב בנזקו.

והטעם מבואר בגמרא, שאפילו בשעת הוצאת זבלים אין היתר להוציא תבן וקש כיוון שהם מחליקים ביותר, אבל מותר להוציא זבל שאינו מחליק בשעת הוצאת זבלים

.

וכל הקודם

לזכות

בהן, זכה,

משום שקנסו חכמים את המניח תקלה ברשות הרבים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: לא רק המוציא תבן וקש חייב, אלא

כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו,

כגון המוציא זבל בשעת הוצאת זבלים,

חייבין לשלם. וכל הקודם בהן זכה.

ההופך את הגלל,

צואת בקר המונחת הפקר

ברשות הרבים,

קנאה והרי היא שלו

ו

אם

הוזק בהן אחר,

ההופכה

חייב

בנזקו.

גמרא:

נאמר במשנה: המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהם אחר, חייב.

ודנה הגמרא:

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה.

דתניא, רבי יהודה אומר

: דרך בני אדם להעביר את הזבל שנצבר בימות הגשמים בחצר אל השדה, כדי להשביח את הקרקע. ו

בשעת הוצאת

ה

זבלים

מהחצר לשדה,

אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו

אוספו

כל שלשים יום,

מזמן ההוצאה

כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה,

ויהא ראוי לזיבול.

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.

ומשמע מדברי רבי יהודה, שהמוציא זבלו בזמן הוצאת זבלים, אם הזיקו פטור, ואילו המשנה לא חילקה בין המוציא בזמן הוצאת זבלים לשלא בזמן הוצאה, ומשמע שבכל מקרה המוציא חייב.

ודוחה הגמרא: לעולם המשנה מדברת גם בהוציא תבנו וקשו בהיתר כגון בשעת הוצאת זבלים, ו

אפילו תימא,

תאמר שמשנתנו היא גם

רבי יהודה,

לא תיקשי, שכן

מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק,

למרות שיש לו רשות לכך.

ותמהה הגמרא:

והתנן, רבי יהודה אומר,

גמל טעון פשתן שעבר ליד חנות שהנר דולק בפתחה ונשרף הפשתן, בעל הנר חייב לשלם. אבל אם נשרף הפשתן

בנר חנוכה,

בעל הנר

פטור מפני שהוא

דולק שם

ברשות.

מאי לאו,

כוונת רבי יהודה הפוטר "מפני שהוא ברשות", היינו

משום

שיש לו

רשות בית דין

להניח את הנר ברשות הרבים, הרי שהמוציא תקלה לרשות הרבים ברשות בית דין, אם הוזק בה אדם, המניחה פטור, וכיצד נקטה הגמרא כי רבי יהודה מודה שהמוציא תקלה ברשות בית דין, אם הזיק חייב.

מתרצת הגמרא:

לא,

אין כוונת רבי יהודה שהמניח נר חנוכה פטור על נזקיו מפני שהוא ברשות בית דין, אלא

משום רשות מצוה,

שכן מצווה להניח נר חנוכה ברשות הרבים.

כ

דתניא, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה.

ובמקום שיש מצווה להניח את האש ברשות הרבים, אם הוזק בה אדם, המניחה פטור. מה שאין כן המניח תקלה ברשות הרבים בזמן הוצאת זבלים, אף על פי שמותר לו להוציא, אם הוזק בה אדם חייב.

ושוב מביאה הגמרא ראיה שרבי יהודה פוטר גם במניח תקלה ברשות בית דין.

תא שמע: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים,

כגון הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם,

אם הזיקו חייבין לשלם. ורבי יהודה פוטר.

ואם כן נמצא שמשנתנו שחייבה את המוציא תבנו וקשו לזבלים והזיקו, היא דלא כרב יהודה.

דוחה הגמרא:

אמר רב נחמן,

רבי יהודה מדבר במוציא את תבנו וקשו בזמן הוצאת הזבלים שהותר לו לעשות כן, ולכן אם הוזק בהן אדם, פטור בנזקיו.

אבל ב

מתניתין

מדובר במוציא תבנו וקשו

שלא בשעת הוצאת זבלים,

שאין לו היתר לכך,

ו

אם כן משנתנו אף כ

רבי יהודה היא,

שכן גם רבי יהודה מודה שהמוציא שלא בזמן הוצאת זבלים חייב

.