בבא קמא 29a — התלמוד בעברית

בעל הכד או הגמל

פטור מדיני אדם,

בית דין אינם יכולים לחייבו לשלם את נזקי הנתקל בהם,

וחייב בדיני שמים,

על כך שלא סילק את התקלה מרשות הרבים

,

כדין גרמא בנזיקין, שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

ומודים חכמים לרבי מאיר

שיש אופנים בהם בעל התקלה חייב בדיני אדם גם כשהפקירה, כגון

באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו,

מקום שהרוחות מצויות שם,

ונפלו ברוח מצויה, והזיקו, שהוא חייב

מפני שפשע בכך שהניח תקלה במקום שהיא עשויה ליפול ולהזיק.

ומודה רבי מאיר לרבנן

שיש אופנים בהם לא ניתן לחייב את בעל התקלה בדיני אדם, כגון

במעלה קנקנין

על הגג, על מנת לנגבן, ונפלו ברוח שאינה מצויה, והזיקו, שהוא פטור,

כיוון שאינו חייב לשמור את קנקניו מרוח שאינה מצויה, ואנוס הוא בכך, הילכך פטור מדיני אדם, ומכל מקום חייב בדיני שמים על כך שלא סילק את התקלה מרשות הרבים.

ונמצא, שאם נוצרה התקלה מחמת פשיעה, בעליה חייב לכולי עלמא בדיני אדם, ואם מחמת אונס לכולי עלמא פטור בדיני אדם.

ומוכח שגם בניזקין נאמר הכלל אונס רחמנא פטריה. וקשה לרבה, הסובר שרבי מאיר מחייב את בעל התקלה אפילו אם נוצרה באונס, כגון שנשארה אזנה בידו.

אלא, אמר אביי

: לעולם לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במזיק באונס. ולכולי עלמא אם נפשרה החבית בידו והזיקה בשעת הנפילה, פטור.

וכן לכולי עלמא לאחר נפילת אונס, אם הזיק לאחר נפילה, הדין הוא כך: לא הפקיר חרסיו, חייב, שכן עליו לסלק את חרסיו. ואם הפקירם, פטור.

אלא, רבי יהודה ורבי מאיר

בתרתי פליגי,

בשני מקרים ובשתי הלכות.

פליגי

בנזק הנעשה

בשעת נפילה,

כגון שנפל הכד על אדם והזיקו, או שהוזק מהחרסים מיד לאחר שנפלו, כשלא היה עדיין שהות לסלקם.

ופליגי

בנזק הנעשה

לאחר נפילה

כגון שנתקל אדם בחרסים שנותרו מהכד.

וכך הוא ביאור המחלוקת:

פליגי בשעת נפילה, ב

דין

"נתקל פושע",

וכגון שבעל הכד נתקל תוך כדי הליכה ברשות הרבים, בקרקע, ונפל, והזיק בנפילתו אדם או חפץ של אחר.

מר,

רבי מאיר,

סבר, נתקל פושע הוא,

כי היה עליו להיזהר שלא ליפול, ואינו נחשב לאנוס על כך.

ומר,

רבי יהודה

סבר, נתקל לאו פושע הוא,

שאינו חייב לשמור את עצמו שלא יתקל.

וכך הם דברי רבי יהודה במשנה: נשברה כדו ברשות הרבים במתכווין, כגון ששברה בכוונה , חייב. אבל אם נשברה בלא מתכווין, כגון שנתקל בקרקע, פטור

.

עוד

פליגי

רבי מאיר ורבי יהודה, כשהזיקו חרסי הכד

לאחר נפילה, ב

דין

מפקיר נזקיו

כשהם ברשות הרבים. שכן, דרך בני אדם להפקיר את החרסים השבורים שאין בהם צורך.

מר,

רבי מאיר

סבר,

ה

מפקיר

את

נזקיו

ברשות הרבים, אם הזיקו

חייב

לשלם כדין בור.

הטעם לכך הוא, כי רבי מאיר סובר שמן התורה בעל הבור חייב [גם] אם אינו ברשותו כגון שהפקיר את רשותו ואת בורו, וכדעת רבי ישמעאל [להלן מט ב].

ומר,

רבי יהודה

סבר,

שהמפקיר את נזקיו ברשות הרבים,

פטור,

אפילו אם נפלו ממנו בפשיעה.

משום שלדעתו הבור שחייבה עליו תורה הוא במקרה שהפקיר את רשותו מסביב לבורו ולא את הבור עצמו. אבל אם הפקיר גם את בורו פטור.

ולכן אמר רבי יהודה במשנה, שאם נשברה כדו ברשות הרבים, והפקיר את החרסים, ולאחר מיכן הזיקו, פטור.

[וביאור החילוק בין מתכווין לאין מתכווין יתבאר להלן בגמרא].

ו

מבארת הגמרא:

ממאי,

מנין שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשני דברים?

מדקתני

במשנה

תרתי,

שני אופני נזק. א.

הוחלק אחד במים.

ב.

או שלקה בחרסית.

ולכאורה, לשם מה כפל התנא ונקט שני מקרים שהם בעצם

היינו הך.

אלא לאו,

בהכרח, נקטה המשנה את שני המקרים ללמדנו שני הלכות.

ו

הכי קאמר

: נשברה כדו ברשות הרבים ו

הוחלק אחד במים,

כגון שלא היתה שהות לבעל החבית לסלק את המים מרשות הרבים, והוי נזק

בשעת נפילה.

[ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בדין נתקל פושע].

או שלקה

אחר

בחרסית,

היינו נזק הנגרם

לאחר

ה

נפילה.

[ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בדין מפקיר נזקיו]

ו

מדייקת הגמרא: לדעת אביי,

מדמתניתין

נחלקו

בתרתי,

מיסתבר שגם ב

ברייתא

המקבילה למשנה

נמי

נחלקו בתרתי.

בתרתי.

וכך הוא פירוש הברייתא: נשברה כדו ברשות הרבים, והזיק בשעת הנפילה, רבי מאיר מחייב מדין נתקל פושע, וחכמים [רבי יהודה] פוטרים, משום דנתקל אינו פושע.

ואם הזיק לאחר הנפילה כגון שהפקיר את חרסיו ולא סילקם, רבי מאיר מחייב מפני שמפקיר נזקיו חייב וחכמים [רבי יהודה] פוטרים, מפני שמפקיר נזקיו פטור.

תמהה הגמרא:

בשלמא

את החלק הראשון בברייתא, "נשברה

כדו

ולא סילקה",

משכחת לה,

ניתן להעמיד שמדובר

או

כשהזיקו חרסי הכד

בשעת נפילה,

ונחלקו בדין נתקל פושע,

או

כשהזיקו החרסים

לאחר נפילה,

ונחלקו אם מפקיר נזקיו חייב או לא.

אלא,

המקרה השני בברייתא, "נפל

גמלו

ולא העמידו",

בשלמא

אם הזיק

לאחר נפילה, משכחת לה,

ניתן לומר שנחלקו

ב

דין

מפקיר נבלתו

ברשות הרבים אם חייב או לא.

אלא,

אבל אם הזיק

בשעת נפילה, היכי משכחת לה,

כיצד ניתן לומר שנחלקו אם נתקל פושע, הרי איננו יכול לשמור על הגמל שלא יתקל? ומבארת הגמרא:

אמר רב אחא, כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא.

שהוליך את הגמל על שפת הנהר במקום שהמים מכסים את הקרקע ולא ניתן להבחין במכשולים, וכשנתקל הגמל ונפל, הרי זה מחמת פשיעתו של מוליך הגמל, שהעבירו במקום זה.

ולכן לדעת רבי מאיר, אם נפל הגמל והזיק בשעת הנפילה, בעל הגמל חייב.

מקשה הגמרא על רב אחא:

היכי דמי,

באיזה אופן אירע המקרה.

אי

מדובר במקרה שמוליך הגמל יכל להובילו שלא על שפת הנהר, כגון

דאיכא דרכא אחרינא,

אם כן,

פושע הוא

בנפילת הגמל, ומדוע לדעת חכמים בעל הגמל פטור?

ואי

מדובר שהוליכו על שפת הנהר משום

דליכא דרכא אחרינא,

הרי

אנוס הוא,

ומדוע לדעת רבי מאיר חייב על התקלה?

ומתרצת הגמרא את הברייתא באופן אחר:

אלא, משכחת לה,

יתכן לפרש את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה גם בגמלו שהזיק בשעת נפילה, כגון

ד

בעל הגמל

אתקיל,

נתקל בקרקע ונעצר,

ו

מחמת עצירתו,

אתקילה ביה גמלא,

נתקל בו הגמל, והזיק אדם אחר.

לדעת רבי יהודה, הנתקל אינו פושע, וממילא הוא פטור גם על הנזק הנגרם מתקלת הגמל. אבל לרבי מאיר, כיוון שהיה עליו להיזהר, אם נתקל, פושע הוא, וממילא הגמל שנתקל בו, הזיק מחמת פשיעתו של בעליו, ולכן חייב בנזקי הגמל בשעת נפילה.

וכעת חוזרת הגמרא לסיים את ביאור המשנה לדעת אביי.

במשנה נאמר נשברה כדו והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, חייב. רבי יהודה אומר במתכווין חייב, באינו מתכווין פטור.

ונתבאר לעיל כי הוחלק במים זה נזק הנגרם בשעת נפילה, ורבי מאיר מחייב משום שהנתקל פושע ורבי יהודה אומר, אם התכווין לשבור חייב, ואם לא, פטור דנתקל לאו פושע.

והחלק השני "או שלקה בחרסית" מדבר בנזק הנעשה לאחר נפילה, רבי מאיר מחייב דמפקיר נזקיו חייב. ורבי יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור.

מקשה הגמרא לדברי רבי יהודה : מאחר ו

מפקיר נזקיו

פטור,

מאי מתכוין איכא,

באיזה אופן אמר רבי יהודה "במתכווין חייב"?

אמר רב יוסף: במתכוין לזכות בחרסיה.

שכן רבי יהודה פוטר על ניזקין שנגרמו לאחר הנפילה משום שהמפקיר נזקיו פטור, אבל אם נתכווין לזכות בהם חייב כדין בורו שהזיק.

וכן אמר רב אשי, במתכוין לזכות בחרסיה.

רבי אלעזר אמר

: בנזק הנעשה

בשעת נפילה,

יש

מחלוקת

בין רבי יהודה לרבי מאיר האם נתקל פושע או לא.

ומקשה הגמרא לדבריו:

אבל

בנזק הנעשה

לאחר נפילה מאי

קסבר רבי אלעזר?

אם נאמר שבנזק לאחר נפילה ל

דברי הכל פטור,

והא

בברייתא נאמר "נשברה כדו ולא סילקה, נפלה גמלו ולא העמידה", ומשמע שהברייתא מדברת בנזק הנעשה לאחר נפילה , ו

איכא רבי מאיר דמחייב,

ולא יתכן לומר שלדברי הכל פטור.

אלא מאי

נאמר, שבנזק הנעשה לאחר נפילה, ל

דברי הכל חייב,

והא

בברייתא

איכא רבנן, דפטרי,

בנזק הנעשה לאחר נפילה?

ומבארת הגמרא:

אלא,

בעל כרחך,

מאי

דאמר רבי אלעזר

בשעת נפילה

מחלוקת, כוונתו לומר כי

אף בשעת נפילה

נחלקו, למרות שמהברייתא משמע שנחלקו רק לאחר נפילה.

ודקדק רבי אלעזר כן ממשנתנו דמשמע שנחלקו בתרתי.

וקמשמע לן

רבי אלעזר

כדאביי,

שביאר את מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה בתרתי.