בבא קמא 117a — התלמוד בעברית

בתר דנפק

לאחר שיצא רב נחמן

אמר ליה רב יוסף לרב הונא בר חייא: מאי נפקא לך מיניה

איזה הבדל בדין יוצא לך מזה

אי דינא אי קנסא?

אמר ליה: אי דינא

הוא שהמסור ישלם -

גמרינן מיניה,

לומדים ממעשה זה של רב נחמן לשאר גרמי של נזיקין אחרים.

אי קנסא

הוא שקנס רב נחמן, משום שרגיל היה בכך -

לא גמרינן מיניה.

לא לומדים ממעשה זה לשאר מקומות.

ומנא תימרא,

ומנין תאמר

דמקנסא לא גמרינן?

דתניא: בראשונה, היו אומרים: המטמא

טהרותיו של חברו [כגון תרומה] - שמעתה אינה ראויה אלא לשריפה,

והמנסך

יינו של חברו לעבודה זרה - שנאסר היין בהנאה, הרי אף על פי שאין הזיקו ניכר, חייב לשלם על הזיקו.

לאחר זמן,

חזרו

חכמים

לומר: אף המדמע,

אם עירב פירות חולין של חבירו בתרומה, והפחית בכך את ערך הדמים של פירות החולין, לפי שאינם ראוים מעכשיו אלא להמכר לכהנים, חייב לשלם לחבירו את הזיקו.

ומדויק מהברייתא: רק מפני ש

חזרו

-

אין,

חייב הוא לשלם. אבל אם

לא חזרו, לא

היה חייב לשלם.

מאי טעמא

לא היינו לומדים מהמטמא והמנסך לחייב את המדמע בתשלום?

לאו,

האם לא,

משום דקנסא הוא, וקנסא לא גמרינן מיניה.

אלא רק באופן המסוים שקנסו חכמים - קונסים.

ומוכח מהברייתא שאין לומדים מחיוב של קנס במקום אחד לחייב גם באופנים דומים.

ודחינן:

לא,

אין להוכיח מהברייתא שאין לומדים חיוב מקנס. אלא הטעם שלא היינו לומדים מדמע ממנסך, הוא משום ש

מעיקרא סברי

שרק

להפסד מרובה חששו

חכמים לקונסו, כגון במטמא תרומה, שהפסידו הפסד מרובה, שהתרומה אינה ראויה יותר לאכילה. אבל

להפסד מועט,

כגון מדמע שעדיין ראויים הפירות לאכילה לכהנים, ונאסרים רק לישראל,

לא חששו

חכמים לקונסו.

ולבסוף סברי

ש

להפסד מועט נמי חששו.

ומקשינן:

איני!

אינך יכול לפרש כן, שבתחילה לא חששו לקונסו על שהפסיד הפסד מועט, ולבסוף חזרו לקונסו על הפסד מועט.

שהרי

והא תני אבוה דרבי אבין

ברייתא בגירסא קצת שונה מהגירסא שהבאנו לעיל, ולפי גירסתו אין מקום לפירוש זה. וכך היא גירסתו:

בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע

חייב לשלם את הנזק,

חזרו לומר אף המנסך

חייב לשלם.

והרי מנסך הוא הפסד גדול יותר ממדמע, ובכל זאת רק משום ש

חזרו

חכמים לחייבו בתשלום,

אין,

חייב הוא לשלם, אבל אם

לא חזרו

לחייבו,

לא

היה חייב המנסך על נזקו.

מאי טעמא

לא היינו לומדים על מנסך על אף שהוא הפסד גדול יותר, ממדמע, האם

לאו משום דלא גמרינן מקנסא!

ודחינן

לא,

אין זה הטעם שלא היינו לומדים לחייב מנסך בתשלום מכך שמדמע חייב.

אלא הטעם שבתחילה לא היינו מחייבים מנסך, כי

מעיקרא סברי כרבי אבין,

שמנסך פטור משום שקם ליה בדרבה מיניה.

ולבסוף סברי כרבי ירמיה,

שאין פטור של קם ליה בדרבה מיניה על ניסוך.

וכעת מבארת הגמרא את מחלוקת רבי אבין ורבי ירמיה:

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת היא מלאכת הוצאה, ובכלל איסור זה גם המעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים, וכדי שיתחייב צריך ב' תנאים, א. עקירת החפץ מהמקום שנח. ב. הנחת החפץ לאחר שהועבר. ואם לא עשה ב' מעשים אלו, אינו עובר על מלאכת הוצאה.

מעיקרא סברי כרבי אבין, דאמר רבי אבין: זרק

בשבת

חץ

ברשות הרבים

מתחילת ארבע

אמות

ולבסוף ארבע

אמות

וקרע

החץ

שיראין

[בגדים]

בהליכתו

-

פטור

מלשלם על הבגדים שקרע.

שהרי עקירה

שעקר את החץ מהמקום שנח בו,

צורך הנחה היא, ומתחייב בנפשו

על עקירת החץ והנחתו בריחוק ד' אמות, וכיון שבין עקירת החץ להנחה קרע את הבגדים, נמצא מעשה שבת ומעשה קריעה באים כאחד, ופטור על הממון מדין "קם ליה בדרבה מיניה" שנפטר מחיוב הממון על ידי חיוב המיתה שנתחייב באותה שעה. ואין אומרים, כי משעת קריעה קודם שנח החץ התחייב ממון על קריעת הבגד, ואינו מתחייב בנפשו אלא בשעה שהחץ נח.

ואותו דבר לגבי המנסך, אף על פי שאינו עובד עבודה זרה בעת הגבהת היין, כיון שהגבהת היין צורך ניסוך הוא, ואם כן חיוב מיתה על עבודה זרה וחיוב תשלום על הפסד היין באים כאחד, ונפטר מהתשלום מחמת חיוב המיתה.

ולבסוף

חזרו בהם חכמים ו

סברי כרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה

שהגביהו על מנת לגוזלו

קנייה

את היין ו

איחייב ליה ממון,

אבל

מתחייב בנפשו

מחמת עבודה זרה

לא הוי עד שעת ניסוך.

וכיון שחיוב המיתה אינו בשעת חיוב הממון אינו נפטר מחיוב הממון מחמת חיוב המיתה.

רב הונא בר יהודה איקלע ל

מקום הנקרא

בי אביוני, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה

רב הונא בר יהודה לרבא:

כלום מעשה בא לידך

לדון לפניך?

אמר ליה: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי, וחייבתיו

לשלם לחבירו על ההפסד שהפסידו.

אמר ליה: אהדר עובדא למריה

חזור בך מהדין שפסקת לחייבו.

דתניא

ששנינו בברייתא:

ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו

-

פטור, ואם נטל ונתן ביד

-

חייב

כיון שהציל את עצמו בממון חבירו. ובמקרה שדנת בו, הוא לא נטל ונתן ביד.

אמר רבה

אם הראה מעצמו

בלא שאנסו אותו האנסים להראות ,

כנשא ונתן ביד דמי

וחייב.

מעשה:

ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא

והראה על יינו

דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, אמרו ליה: דרי ואמטי בהדן

שא והולך עמנו את היין לבית המלך,

דרא ואמטי בהדייהו

והוא נשא והוליך עמהם את היין.

אתא

בא מקרה זה

לקמיה דרב אשי, פטריניה

פטר אותו מתשלום.

אמרו ליה רבנן לרב אשי,

מדוע פטרת אותו?

והתניא: אם נשא ונתן ביד

-

חייב!

ובמקרה זה הרי הוא בידיו הוליך עם האנסים את היין לבית המלך.

אמר להו: הני מילי

דין זה הוא דווקא

היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא

שלא אנסו אותו האנסים מתחילה על הממון, אלא הלך ונטל ונתן להם,

אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא

שאנסו אותו האנסים והעמידו אותו על היין להראותו להם -

מיקלי קלייה

נחשב הממון כאילו נשרף, שממון זה כבר אבוד מהבעלים, ובאותה שעה שהראה להם את היין ואיבדו פטור, וכשהוליך עמהם את היין, את היין של האנסים הוא הוליך.

איתיביה רבי אבהו לרב אשי

:

שנינו בברייתא:

אמר לו אנס הושיט לי פקיע

[קשר]

עמיר זה או אשכול ענבים זה, והושיט לו

-

חייב!

ואף על פי שעומד האנס על גבי הממון, הואיל ונשא ונתן ביד חייב. רואים מהברייתא שחייב אם נשא ונתן ביד גם אם אונסים אותו על הממון.

ומתרץ:

הכא במאי עסקינן

-

כגון דקאי

שעומד האנס

בתרי עברי נהרא

בשתי עברי הנהר, שהאנס מצד אחד של הנהר והעמיר מהצד השני, שאם אינו מוסר את העמיר ביד האנס, האנס לא יכול ליטלו. ולכן חייב שם במה שמוסרו ביד האנס.

דיקא נמי, דקתני הושיט

לי

ולא תני תן

לי,

שמע מינה

שמדובר בנהר שצריך להושיט לו מעבר לנהר, ומשום כך חייב.

מעשה:

ההוא שותא

[מכמורת של דגים או של חיות]

דהוו מנצו עלה בי תרי

[שרבו עליו שנים],

האי אמר דידי הוא, והאי אמר דידי הוא,

[זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא].

אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא

[הלך אחד מהם ומסר את המכמורת לאוצר המלך].

אמר אביי: יכול

אותו אחד

לומר: אנא כי מסרי דידי מסרי

[אני את שלי מסרתי] לאוצר המלך.

אמר ליה רבא: וכל כמיניה?

וכי יכול לטעון כן? הרי הם דנים על המכמורת, ואינה ברשותו, עד שיוכיח שהיא שלו.

אלא אמר רבא: משמתינן ליה

[מנדים אותו],

עד דמייתי ליה וקאי בדינא

[עד שיביאו לבית דין ויעמוד לדין] לדון אם היא שלו.

מעשה:

ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה

[היה אדם שרצה למסור לאנסים את התבן של חברו],

אתא לקמיה דרב, אמר ליה

רב:

לא תחוי ולא תחוי

[אל תמסור ואל תמסור],

אמר ליה

לרב:

מחוינא ומחוינא

[אמסור ואמסור].

יתיב רב כהנא קמיה דרב

באותה שעה,

שמטיה לקועיה

[לצווארו]

מיניה,

שבר את מפרקתו והרגו.

קרי רב עילויה

: [ישעיהו נא כ]

"בניך עולפו

[מחסרון לחם ומים, מתי רעב וחרב]

שכבו בראש כל חוצות

[ואין קובר להם]

כתוא מכמר

[כשור הבר הנלכד ברשת שהוא שם במקום שנלכד ואי אפשר לו לזוז ממקומו]

" מה תוא

[תאו, שור הבר]

זה כיון שנפל במכמר

[רשת הלוכד]

אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו.

אמר ליה רב לרב כהנא

שהרג את המוסר:

כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים

[עד עכשיו היו כאן פרסיים שאינם מקפידים על שפיכות דמים] ואינם עונשים את ההורג, אבל

והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין

[ועכשיו יש כאן יוונים המקפידים על שפיכות דמים ואומרים רוצח ירצח].

לכן

קום סק

[עלה]

לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי

[וקבל על עצמך שלא להקשות]

לרבי יוחנן שבע שנין.

אזיל אשכחיה

[הלך ומצא]

לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן

שהיה חוזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום, לפי שריש לקיש חכם גדול היה, ולאחר ששמעו כולם מפי הרב, היה חוזר ומכוונה בידם.

אמר להו

רב כהנא לרבנן:

ריש לקיש היכא?

אמרו ליה: אמאי?

אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא,

אלו הקושיות שיש לי להקשות ואלו התירוצים שיש לי לתרץ על השיעור.

אמרו ליה לריש לקיש

את דברי רב כהנא.

אזל ריש לקיש אמר ליה לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר

שיכין הרב טוב את השיעור של מחר.

למחר אותבוה בדרא קמא

[הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה] של היושבים

קמיה דרבי יוחנן,

שהיו שבע שורות של תלמידים יושבים לפני רבי יוחנן זו לפנים מזו.

אמר

רבי יוחנן

שמעתתא

[אימרה] אחת

ולא אקשי

ליה רב כהנא, אמר רבי יוחנן

שמעתתא

נוספת

ולא אקשי.

וכל פעם שאמר רבי יוחנן אימרה ורב כהנא לא הקשה על זה,

אנחתיה אחורי

העבירו אותו שורה אחת אחורה, עד שהעבירו אותו

שבע דרי

[שורות]

עד דאותביה בדרא בתרא

[עד שישב בשורה האחרונה].

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ארי שאמרת

וכינית את רב כהנא,

נעשה שועל!

אמר

רב כהנא:

יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין,

יהי רצון שאלו שבע השורות שהעבירוני לאחור, יחשבו כתחליף לשבע השנים

דאמר לי רב

שרב גזר עלי שלא להקשות לרבי יוחנן

.

קם אכרעיה,

עמד רב כהנא על רגליו,

אמר ליה

רב כהנא לרבי יוחנן:

נהדר מר ברישא

יחזור הרב על תחילת דבריו.

אמר

רבי יוחנן

שמעתתא ואקשי

רב כהנא, וכך הקשה לו על כל אימרה שאמר, עד ש

אוקמיה בדרא קמא,

ששוב הושיבוהו בשורה הראשונה לפני רבי יוחנן.

המשיך רבי יוחנן ו

אמר שמעתתא

ורב כהנא המשיך

ואקשי.

רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי

[היה יושב על שבעה כרים].

מחמת הקושיא שהקשה עליו רב כהנא

שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה

[הוציאו כר אחד מתחתיו].

שוב

אמר

רבי יוחנן

שמעתתא ואקשי ליה

רב כהנא, והוציאו כר נוסף מתחתיו,

עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה

[עד שהוציאו את כל הכרים שתחתיו],

עד דיתיב

על ארעא

[עד שישב רבי יוחנן על הארץ].

רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה,

רבי יוחנן היה אדם זקן, וגבות עיניו היו גדולים ומכסים את עיניו.

אמר להו

לשמשיו:

דלו לי עיני ואחזייה,

הרימו לי את הגבות כדי שאוכל לראות את רב כהנא.

דלו ליה במכחלתא דכספא,

הרימו לו את הגבות עם מלקחים של כסף.

חזא דפרטיה שפוותיה,

ראה רבי יוחנן ששפתיו של רב כהנא שסועות [והיה זה מחמת מכה, שנקרעה שפתו].

סבר

רבי יוחנן כי

אחוך קמחייך ביה,

שרב כהנא צוחק עליו.

חלש דעתיה

של רבי יוחנן

ונח נפשיה

של רב כהנא, שמת מחמת קפידתו של רבי יוחנן.

למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד?

ראיתם את אותו בבלי כיצד עשה לי.

אמרו ליה: דרכיה הכי,

דרכו של רב כהנא בכך, ולא היה זה צחוק.