בבא קמא 116a — התלמוד בעברית

בית שמאי אומרים

תשפך הכל,

ולא ישהנה, שמא יבוא לידי תקלה לשתותה.

ובית הלל אומרים תעשה זילוף.

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני אכריע

: אם נטמאה

בבית תעשה זילוף,

כי לא ישהו אותה,

ובשדה, תשפך הכל,

כולה מיד, כי אם ישהנה עד שיביאנה לביתו יש לחוש לתקלה, שיבוא לשתותה.

איכא דאמרי, בישן תעשה זילוף, ובחדש תשפך הכל.

אמרו לו: אין הכרעה שלישית מכרעת.

והיינו, אין אתה רבי ישמעאל מכריע הכרעה ממוצעת כדברי שניהם, אלא דעת עצמך, החולקת עליהם, אתה אומר, שהרי בית שמאי ובית הלל לא חילקו בדבריהם בין בית לשדה, ולכן אין הלכה כמותך נגד דבריהם. ורק אם היו מזכירים בית שמאי ובית הלל בדבריהם בית ושדה, ואתה היית נוקט כאחד מהם בבית וכאחד מהם בשדה, רק אז היה אפשר לצרף את דעתך לאחד מהם, בכל פרט ופרט, ולהכריע מכח רוב את ההלכה כדבריך.

שנינו במשנה:

אם אמר לו אציל את שלך

ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.

והוינן בה:

ואמאי

מדוע יתחייב לשלם לו עבור יינו ששפך

ונימא ליה

יאמר בעל הדבש לבעל היין

משטה אני בך

ולא התכוונתי להתחייב באמת לשלם לך עבור יינך אלא אמרתי כן כדי שתציל את הדבש שלי?

מי לא תניא: הרי שהיה בורח

מבית האסורין,

והיתה מעבורת

ספינה

לפניו

ורצה לחצות את הנהר כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורין.

אמר לו

לבעל המעבורת:

טול דינר

[שהוא סכום גדול בהרבה מהמקובל לשלם עבור העברה במעבורת]

והעבירני

את הנהר

! אין לו

לבעל המעבורת

אלא שכרו

הרגיל.

אלמא

מצי

אמר ליה: משטה אני בך

ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה גדול, אלא אמרתי כן כדי שתסכים להעבירני את הנהר.

הכא נמי,

במציל דבש של חבירו,

לימא ליה

בעל הדבש:

משטה אני בך?

ומשנינן:

הא לא דמי,

האופן של משנתנו אינו דומה לרישא של הברייתא

אלא לסיפא

של הברייתא:

ואם אמר לו

לבעל המעבורת:

טול דינר זה בשכרך והעבירני, נותן לו שכרו משלם.

חייב לשלם לו את הדינר שהבטיחו.

ומבארת הגמרא:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

מה ההבדל בין הרישא ובין הסיפא, ומדוע בסיפא אינו יכול לומר לו משטה אני בך?

אמר רמי בר חמא

: הסיפא מדברת כשבעל המעבורת הוא

צייד השולה דגים מן הים. דאמר ליה,

שהוא יכול לטעון לו:

אפסדתני כוורי בזוזא!

על ידי שהעברתי אותך במעבורת, הפסדתי באותו זמן דגים בשווי זוז. וכיון שיש לו הפסד מכך, הוא חייב לשלם לו כל מה שהבטיח לו.

וזו כוונת הברייתא שאמר לו "טול דינר זה בשכרך", היינו תמורת השכר שאתה מפסיד על ידי. ולכן הוא חייב לשלם לו דינר שלם.

והוא הדין בעניננו, הרי יש לבעל היין הפסד ששופך את יינו, ולכן הוא חייב לשלם לו עבור היין שהפסיד.

שנינו במשנה:

שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה,

ושל חבירו מאתים, אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי, חייב ליתן לו.

וצריכא.

התנא במשנה הוצרך להשמיענו את שני האופנים האמורים.

דאי אשמעינן קמייתא,

אם הוא היה שונה רק את האופן ששפך את יינו כדי להציל את הדבש של חבירו, הייתי אומר

התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כוליה.

רק שם הוא משלם לו את כל שווי יינו כאשר התנה עמו בפירוש על כך,

משום דבידים קא פסיד.

שהוא שפך את יינו בידים כדי להציל את הדבש שלו.

אבל הכא,

בשטף נהר את חמורו,

דממילא,

שההפסד בא לו ממילא ולא בידים,

נימא,

נאמר שאפילו אם התנה עמו בפירוש שישלם לו עבור חמורו

אין לו אלא שכרו

.

לכן צריכא המשנה להשמיענו, שגם בשטף נהר חמורו שהוא הפסד דממילא, משלם לו את כל דמי חמורו.

ואי אשמעינן סיפא,

אילו היתה המשנה שונה רק את האופן של שטף נהר חמורו, הייתי אומר,

הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו.

דוקא כאן אינו חייב לשלם לו רק את שכרו כשלא התנה עמו כלום,

משום דממילא

שהוא הפסיד את חמורו ממילא על ידי שטיפת הנהר.

אבל התם,

בשפך את יינו,

דבידים

הוא,

אימא

נאמר ש

אפילו בסתמא

שלא התנה עמו שישלם לו עבור יינו

יהיב ליה דמי כולה,

ישלם לו את כל דמי יינו.

לכן

צריכא

המשנה להשמיענו גם את האופן של היין, שגם כשהפסיד לעצמו בידים אינו נותן לו אלא שכרו כשלא התנה עמו כלום.

בעא מיניה רב כהנא מרב

: שני אנשים ששטף נהר את שני חמוריהם, ו

ירד

אחד מהם

להציל

את החמור של חבירו מהנהר, ולא הציל את חמורו שלו, אלא התנה המציל שישלם לו חבירו בשכר הצלת חמורו גם עבור הפסד חמורו של המציל, שנשטף גם כן בנהר.

ו

עתה

עלה שלו מאליו.

בתוך כך עלה חמורו של המציל מתוך הנהר מאליו,

מהו?

האם חבירו חייב לשלם לו את התשלום שקבע עמו עבור הפסד החמור, על אף שעתה עלה חמורו מאליו ולא נאבד, או לא?

כי יש צד לומר, שכאשר שחמורו של המציל נשטף בנהר, והסכימו ביניהם שיציל את חמור חבירו וימנע מהצלת חמורו, והלה ישלם לו גם על הפסד חמורו, כבר הוא כאבוד מבעליו, ונתחייב חבירו לשלם לו עבורו עבור המנעותו מהצלתו כדי לטרוח בהצלת חמורו. ולאחר מכן, שהחמור עלה מהנהר מאליו, הרי זכה בו בעליו מן ההפקר, וחיוב התשלומין של חבירו עומד בעינו. או שמא, כיון שבכל זאת בסוף ניצל החמור מהשטפון, אין לחייב את חבירו לשלם עליו?

אמר ליה

רב: הרי הוא חייב לשלם לו עבור החמור שנשטף, שהרי זה כאילו מת החמור. וזה שהחמור עלה לאחר מכן,

משמיא רחימו עליה.

ריחמו עליו מהשמים ונתנו לו חמור במתנה.

כי הא דרב ספרא, היה קא אזיל בשיירתא,

הלך בדרך בשיירה.

לוינהו ההוא ארי.

נתחבר אליהם אריה וליוה אותם בדרך והיה שומר על הבהמות שלהם מחיות ולסטים.

כל לילא, קא שדר ליה חמרא דחד מיניה, וקא אכיל.

והתנו בני השיירה ביניהם שכל לילה, לפי התור, ישליך אחד מבני השיירה לאריה חמור משלו, והאריה היה אוכלו.

כי מטא זמניה דרב ספרא,

כשהגיע תורו של רב ספרא להשליך לאריה חמור,

שדר ליה חמרא ולא אכליה.

זרק לו חמור והאריה לא אכלו.

קדים רב ספרא

מיהר רב ספרא

וזכה ביה,

לפני שיזכה בו אחר שהרי החמור הזה הפקר.

כך גם החמור שעלה מאליו מהנהר, הוא נס מהשמים שאירע לבעליו, ואין זה פוטר את חבירו מלשלם לו עבורו.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה?

מדוע היה צריך רב ספרא למהר לזכות בחמורו?

נהי דכי אפקריה, אדעתא דאריה אפקריה.

הרי הוא לא הפקיר את חמורו אלא בשביל האריה, אבל

אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה,

הוא לא הפקיר אותו לכל העולם, וכיון שהאריה לא אכל אותו, הוא נשאר ברשותו של רב ספרא, והוא לא היה צריך למהר ולזכות בו?

אמר ליה

רבינא:

רב ספרא, לרווחא דמילתא הוא דעבד.

אמנם מצד הדין לא היה צריך רב ספרא לחזור ולזכות בחמורו, אלא הוא עשה כן כדי שלא יהא ערעור בדבר.

בעא מיניה רב מרבי: ירד להציל

והתנה עמו שישלם לו על חמורו

ולא הציל,

ובסוף לא הצליח להציל את חמורו של חבירו

מהו?

האם חבירו חייב לשלם לו או לא?

אמר לו

רבי:

וזו שאילה!

יפה שאלת, ואשיב לך עליה:

אין לו אלא שכרו!