בבא קמא 114a — התלמוד בעברית

משום

דאינהו מפקי ממונא

אפומא דחד,

הם שופטים ומוציאים ממון על פי עד אחד בלבד. ונמצא שבעדותו הוא הפסיד לו שלא כדין.

ולא אמרן אלא חד,

רק אם הוא עד יחידי אסור לו להעיד.

אבל בתרי, לא.

שני עדים מותר להם להעיד בבית דין של הגויים, כי גם בדינינו מוציאין ממון על פיהם.

וחד נמי, לא אמרן

שהוא אסור להעיד,

אלא בדיני דמגיסתא,

בבית דין של בני הכפר שאינם יודעים לדון כמשפט.

אבל בי דוואר,

בית דין של השלטון,

אינהו נמי, חד

-

אמומתא שדו ליה.

הם גם אינם מוציאים ממון על פי עד אחד אלא רק מחייבים את הבעל דין שבועה כדי להכחיש את העד, כדין תורה. ולכן מותר להעיד בפניהם.

אמר רב אשי: כי הוינא בי רב כהנא,

כשהייתי אצל רב כהנא

איבעי לן: אדם חשוב, דסמכי עליה כבי תרי,

שהגויים סומכים עליו כמו שני עדים, האם בגלל שהם

מפקי ממונא אפומיה

מוציאים ממון על פיו בגלל נאמנותו,

ו

לכן,

לא איבעי ליה לאסהודי,

אסור לו ללכת להעיד אפילו בבי דוואר, שמא יוציאו ממון על פיו שלא כדין.

או דלמא, כיון דאדם חשוב הוא, לא מצי משתמיט להו,

הוא אינו יכול להשתמט מהם לא לבא להעיד,

ו

לכן

מצי לאסהודי,

מותר לו ללכת להעיד?

ומסקינן:

תיקו!

אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לגוי אמצרא דבר ישראל חבריה,

ישראל שמכר לגוי שדה הגובלת עם שדה ישראל אחר

משמתינן ליה,

מנדין אותו.

והוינן בה:

מאי טעמא?

אי נימא משום דינא דבר מצרא,

שהדין הוא שלבר מצרא [בעל השדה הגובלת עם השדה הנמכרת] יש זכות קדימה בקניית השדה, ולכן מנדין אותו משום שלא מכר את השדה לישראל שכנו?

אי אפשר לומר כן, כי

והאמר מר: זבין מגוי וזבין לגוי

הקונה שדה מגוי או מוכר שדה לגוי,

ליכא משום דינא דבר מצרא!

ומתרצינן:

אלא,

לכך מנדין אותו, משום

דאמר ליה,

בעל השדה הסמוכה הישראלי אומר למוכר:

ארבעית לי אריא אמצראי

הבאת לי אריה בגבולי שעלול להזיק לי. ולכן

משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה.

מנדין את המוכר עד שיקבל על עצמו לפצות את הישראל מכל נזק שהגוי עלול לגרום לו.

מתניתין:

נטלו מוכסין את חמורו

בשביל המכס,

ונתנו לו חמור אחר

במקומו.

או

נטלו לסטים את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת,

אף על פי שהחמור והכסות שנתנו לו המוכסין והלסטים הם מן הסתם גזולים, בכל זאת

הרי אלו שלו

,

מפני שהבעלים מתייאשין מהן.

שמן הסתם כבר התייאשו הבעלים מהחמור ומהכסות, וכשהוא נוטל אותם מהמוכסין והלסטים, קנאם ביאוש ושינוי רשות.

המציל מן הנהר,

ששטף את ממון חבירו,

או מן הגייס

חיל המלחמה,

או מן הלסטין

ששדדו את חבירו, הרי

אם נתייאשו הבעלים,

שידוע לנו במפורש שהם התייאשו מממונם, כגון ששמענו אותם אומרים "ווי לנו לחסרון כיס",

הרי אלו שלו,

של המציל.

וכן נחיל של דבורים,

עדת דבורים שפרחה מכוורת של חבירו ונכנסה לרשותו,

אם נתייאשו

הבעלים, שידוע לנו שהם התייאשו מהם,

הרי אלו שלו

.

אמר רבי יוחנן בן ברוקה: נאמנת אשה או קטן לומר: מכאן יצא נחיל זה

וחייבים להחזיר לאדם הזה את הנחיל.

ומהלך בתוך שדה חבירו

מי שיצא מרשותו נחיל של דבורים לתוך שדה חבירו, מותר לו ליכנס לשדה חבירו בלי רשות כדי

להציל את נחילו

.

ואם הזיק

בהליכתו, את השדה של חבירו

משלם מה שהזיק

.

אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים.

אם הדבורים התיישבו על ענף אילן של חבירו, לא יקצוץ את הענף כדי להעביר את כל הנחיל בשלימות לרשותו, ואפילו אם הוא מתכוון לשלם לחבירו את דמי הענף.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ

מותר לו לקצוץ את הענף של חבירו

ונותן את הדמים

ומשלם לו על כך.

גמרא:

תנא: אם נטל

מן המוכסין את החמור שנתנו לו במקום החמור שלו,

מחזיר לבעלים הראשונים.

צריך להחזירו לבעליו. והברייתא הזו חולקת על משנתנו האומרת "הרי אלו שלו".

ומבארינן את סברת התנא של הברייתא:

קסבר: יאוש כדי לא קני

יאוש בלבד אינו קונה, ואף שנתייאשו הבעלים מן החמור שביד המוכס, לא קנה המוכס את החמור.

ומעיקרא באיסורא אתא לידיה

וכאשר הגיע החמור ליד השני הוא הגיע אליו באיסור, ולכן הוא חייב להחזירו לבעלים הראשונים.

ואיכא דאמרי

שהברייתא גם מודה שהוא אינו חייב להחזיר מצד הדין, אלא הברייתא סוברת ש

אם בא להחזיר

אם הוא חסיד ורוצה להחמיר על עצמו

יחזיר לבעלים

הראשונים

ולא למוכס.

מאי טעמא?

משום ש

יאוש כדי קני.

והרי המוכס קנה את החמור ביאוש, ומותר ליטלו ממנו.

מיהו, אי אמר

אם זה שהמוכס רוצה לתת לו חמור אחר רוצה להחמיר על עצמו, ואמר:

אי אפשי

איני רוצה

בממון שאינו שלי, מחזיר לבעלים הראשונים

.

שנינו במשנה: נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת

הרי אלו שלו מפני שהבעלים

מתייאשין מהן.

אמר רב אשי: לא שנו

שהבעלים מתייאשים בלסטים

אלא

ב

לסטים גוי, אבל

ב

לסטים ישראל, לא

אין הבעלים מתייאשים מהם. כי הבעלים

סבר: למחר נקיטנא ליה בדינא

שכיון שהלסטים הוא ישראל, מקוים הבעלים שהם יזמינו את הלסטים לדין תורה ויוציאו ממנו את הגזילה, ואינם מתייאשים.

מתקיף לה רב יוסף: אדרבה איפכא מסתברא?

גויים דדייני בגיתי,

שדנים בבתי דין שלהם בגאוה ובזרוע,

לא מייאש,

לכן אם הלסטים הוא גוי הבעלים אינם מתייאשים, כי הם מקווים להזמין את הגוי לבית דין שלהם והם יוציאו ממנו את הגזילה בכח. אבל בית דין של

ישראל, כיון דאמרי מימר,

הם רק אומרים לגזלן "צא ותן לו" ואינם חובטין אותו במקלות וכופין אותו להחזיר,

מייאש

לכן הבעלים מתייאשים מלסטים ישראל?

אלא אי איתמר

הא דרב אשי,

אסיפא

דמתניתין

איתמר

.

ששנינו בסיפא של המשנה:

המציל מן הגויים ומן הלסטים

אם נתייאשו הבעלים הרי אלו

שלו

.

ודייקינן: שדוקא

אם נתייאשו הבעלים

שאנו יודעים בפירוש שהם נתייאשו

אין

רק אז הרי אלו שלו, אבל

סתמא

אם אין אנו יודעים בפירוש שהם התייאשו,

לא

אמרינן שמן הסתם הם מתייאשים מהלסטים.

ועל כך אמר רב אשי:

לא שנו

שמן הסתם, הם לא מתייאשים

אלא

בלסטים

גויים, משום דדייני בגיתי

שבתי דינים שלהם כופין בכח על הגזלן להחזיר את הגזילה,

אבל לסטים ישראל, כיון דאמרי מימר

הם רק אומרים להחזיר ולא כופין

מייאש

הבעלים מתייאשים בסתמא, ואין צריך שנדע בוודאות שאכן הם התייאשו.

תנן התם

במסכת כלים:

עורות של בעל הבית

שאינו נוהג למכור את עורותיו אלא משתמש בהן בעצמו ומתקנם לשמושים שונים

מחשבה מטמאתן

אם חשב על העורות שלו להשתמש בהם כמו שהם ואין בהם חסרון מלאכה, כגון לעשות מהם מצע למטה או לשולחן, הרי הם מקבלים טומאה מיד כדין דבר שנגמרה מלאכתו.

ושל עבדן

עורות של האומן המעבד אותם למכירה

אין מחשבה מטמאתן

אף על פי שחשב להשתמש בהם כמו שהם, אינם מקבלין טומאה עדיין, שהרי אם יבאו אנשים לקנות את העורות הללו הוא ימכור להם, והם יעשו מהם נעלים, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן של העורות.

עורות

של גזלן אין מחשבה מטמאתן

מחשבתו של הגזלן להשתמש בעורות הגזולים, כמו שהם, אינה מועילה להוריד עליהם תורת קבלת טומאה, משום שהעורות אינם שלו, כי בגזילה הבעלים לא מתייאשים מאחר והם יודעים מי הוא הגזלן והם מקוים לתבוע אותו לדין ולהוציא ממנו את הגזילה. ואין מחשבה של אדם מועילה לענין קבלת טומאה בדבר שאינו שלו.

ועורות

של גנב מחשבה מטמאתן

משום שבגניבה הבעלים מתייאשים כי הם אינם יודעים מי הגנב כדי לתבוע אותו לדין, והגנב קונה את העורות ביאוש והם שלו, ולכן מועילה מחשבתו בהם.

רבי שמעון אומר: חילוף הדברים: של גזלן מחשבה מטמאתן

כי בגזילה הבעלים מתייאשים מאחר שהם יודעים שהגזלן הוא איש אלים שגזל אותו לעיניהם ולא יכלו לעמוד נגדו, ואין להם תקוה להוציא מידו את הגזילה. הלכך העורות הם שלו ומחשבתו מועילה בהם.

ואילו

של גנב אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים

שהם מקוים עדיין למצוא את הגנב ולתובעו לדין, ולכן אין העורות שלו ולא מועילה בהם מחשבתו לקבלת טומאה.

אמר עולא: מחלוקת

רבנן ורבי שמעון היא רק

בסתם,

שלא שמענו את הבעלים שהתייאשו, שהתנא קמא סובר שסתם גניבה יש בה יאוש בעלים וסתם גזילה אין בה יאוש בעלים, ורבי שמעון סובר להיפוך שסתם גזילה יש בה יאוש וסתם גניבה אין בה יאוש.

אבל בידוע,

ששמענו את הבעלים מתייאשים,

דברי הכל יאוש קונה.

ואפילו גזלן לרבנן וגנב לרבי שמעון.

רבה אמר: בידוע נמי מחלוקת.

שאפילו שמענו את הבעלים מתייאשים, סוברים רבנן בגזלן שאינו יאוש, משום שכל שעה דעתם של הבעלים לתבעו בדין ולהוציא ממנו את הגזילה, וכן סובר רבי שמעון בגנב שאין זה יאוש לפי שלעולם מקוים הבעלים למצוא את הגנב ולתובעו לדין.

אמר ליה אביי לרבה: לא תפלוג עליה דעולא.

אל תחלוק על עולא

! דתנן במתניתין כוותיה.

שכן שנינו במשנה כמותו.

שבאותה משנה שנחלקו בה רבנן ורבי שמעון נאמר בדברי רבי שמעון שלכך בגניבה לא הוי יאוש

לפי שלא נתייאשו הבעלים

.

ודייקינן:

טעמא

שכל הטעם הוא

משום דלא נתייאשו הבעלים, אבל נתייאשו הבעלים

אם ידוע לנו שהם נתייאשו, גם רבי שמעון מודה ש

הרי אלו שלו

. והרי זה מפורש כדברי עולא!

אמר ליה

רבה לאביי:

אנן

"

לפי שאין יאוש לבעלים

"

מתנינן לה

אנו מפרשים את המשנה שאפילו אם נתייאשו הבעלים אין יאושם יאוש הואיל ובלבם עדיין לא התייאשו.

ומקשינן:

תנן

במשנתנו:

נטלו מוכסין חמורו

ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן.

והרי מוכס הוא גזלן שלוקח בפרהסיא ואילו לסטים הוא גנב.

ותקשי:

מני

כמי מהתנאים שנחלקו אם גניבה הוי יאוש בעלים או גזילה, סוברת משנתנו?

אי רבנן, קשיא גזלן.

שרבנן סוברים שבגזלן אין הבעלים מתייאשים, ואילו משנתנו אומרת במוכס, שהוא גזלן, שהבעלים מתייאשים מהן?

ו

אי רבי שמעון, קשיא גנב.

שרבי שמעון סובר שבגנב אין הבעלים מתייאשים, ואילו משנתינו אומרת בלסטים שהוא גנב שהבעלים מתייאשים?

בשלמא לעולא דאמר

: ש

בידוע

שהבעלים התייאשו, כולי עלמא מודים שבין בגנב ובין בגזלן הוי יאוש ו

קני

הגנב והגזלן את הגזילה על ידי היאוש. אם כן אפשר לתרץ:

הכא נמי

שהמשנה מדברת

בידוע

שהבעלים התייאשו

ודברי הכל

.

אלא לרבה דאמר

: שגם

בידוע

שהבעלים התייאשו

נמי מחלוקת

רבנן ורבי שמעון. אם כן תקשי

הא מני

משנתנו,

לא רבנן ולא רבי שמעון!

ומתרצינן: המשנה מדברת רק בגזלן. כי הלסטים האמור במשנתנו אינו גנב שבא בסתר, אלא המשנה מדברת

בלסטים מזויין

שהוא גזלן הבא בחזקה בפרהסיא.

ורבי שמעון היא,

הסובר שהבעלים מתייאשים בגזלן.

ומקשינן:

אי הכי, היינו גזלן.

וכבר שנתה המשנה את דין הגזלן שהוא המוכס, ומדוע צריכה המשנה להשמיענו שוב דין גזלן?

ומתרצינן:

תרי גווני גזלן.

המשנה רוצה לבאר שישנם שני אופנים של גזלן: מוכס ולסטים מזויין.

ומקשינן:

תא שמע

: תניא בברייתא:

הגנב והגזלן, והאנס,

חמסן שמשלם על מה שגוזל, אם הקדישו את הגזילה, או שהפרישו ממנה תרומה או מעשר, הרי

הקדישן הקדש,

ההקדש חל על הגזילה ואסור ליהנות ממנה,

ותרומתן תרומה,

והיא אסורה באכילה לזר,

ומעשרותן מעשר

.

והלא רק הבעלים יכולים להקדיש את ממונם ולהפריש תרומה ומעשר מפירותיהם. והברייתא שאומרת שגם הגנב וגם הגזלן יכולים להקדיש ולהפריש תרומה ומעשר מהגזילה, על כרחך משום שהיא סוברת שבשניהם הבעלים מתייאשים והם קונים את הגזילה ביאוש. ומעתה תקשי,

מני?

כמי סוברת הברייתא?

אי רבנן, קשיא גזלן,

איך הוא יכול להקדיש שהרי לא נתייאשו הבעלים?

אי רבי שמעון, קשיא גנב,

איך הוא יכול להקדיש?

בשלמא לעולא דאמר בידוע

שנתייאשו הבעלים, כולי עלמא מודים דהוי יאוש ו

קני,

אפשר לתרץ:

הכא נמי

שהברייתא מדברת

בידוע, ודברי הכל היא

.

אלא לרבה, דאמר בידוע נמי מחלוקת,

תקשי,

הא מני, לא רבנן ולא רבי שמעון?

ומתרצינן:

הכא נמי,

גם הברייתא, אינה מתכוונת לגנב רגיל אלא

בלסטים מזויין

שהוא גזלן.

ורבי שמעון היא,

הסובר שבגזלן הבעלים מתייאשים.

ומקשינן:

אי הכי, היינו גזלן!

וכבר הזכירה הברייתא דין הגזלן? ומתרצינן:

תרי גווני גזלן.

הברייתא משמיעתנו שישנו עוד אופן של גזלן, והוא לסטים מזויין, שאף הוא נחשב לגזלן.

ואי בעית אימא: הא מתניתא

ברייתא זו

רבי היא

הסובר שבין בגנב ובין בגזלן הבעלים מתייאשים, ולעולם הגנב האמור בברייתא הוא כפשוטו בגנב רגיל.

דתניא: רבי אומר: גנב

דינו

כגזלן

לענין יאוש הבעלים.