בבא קמא 112a — התלמוד בעברית

לפני יאוש,

שהבעלים עדיין לא נתייאשו מהגזילה, ולכן לא קנאוה הבנים, שהרי שינוי רשות לבד אינו קונה.

רב אדא בר אהבה מתני להא דרמי בר חמא, אהא,

רמי בר חמא לא אמר את דבריו על משנתנו אלא על ברייתא זו: דתניא:

הניח להן אביהן

שהוריש להם

מעות של רבית, אף על פי שיודעין שהן של רבית, אין חייבין להחזיר

אותן ללוה שנתן את הרבית לאביהן.

ועל זה

אמר רמי בר חמא: זאת אומרת

מכאן ראיה ש

רשות יורש כרשות לוקח דמי

שלכן אינם חייבים להחזיר את הרבית, כיון שהלוה כבר נתייאש מהם, וקנאום היורשים ביאוש ושינוי רשות.

רבא אמר: לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי

.

ושאני הכא

שהיורשין אינם מחוייבים להחזיר את הרבית, משום

דאמר קרא

[ויקרא כה לו] "

אל תקח מאתו נשך ותרבית

ויראת מאלקיך וחי אחיך עמ ך".

ומסוף הפסוק "וחי אחיך עמך" אנו לומדים את הדין של החזרת רבית, שאמרה תורה

אהדר ליה

החזר לו את הרבית

כי היכי דנחי בהדך

כדי שיוכל לחיות עמך.

ודייקינן: רק

לדידיה קא מזהר ליה רחמנא,

המלוה עצמו שלקח את הריבית ועבר על "אל תקח מאתו נשך ותרבית", רק הוא מוזהר להחזיר את הרבית ולקיים "וחי אחיך עמך". אבל

לבריה,

בנו, שלא לקח את הרבית

לא מזהר ליה רחמנא

להחזיר את הרבית.

ומבארת הגמרא:

מאן דמתני לה

את דברי רמי בר חמא

אברייתא, כל שכן

שהוא סובר שרמי בר חמא אמר את דבריו גם

אמתניתין,

שהטעם שהבנים פטורים מלשלם בהניח להם אביהם משום שרשות יורש כרשות לוקח דמי.

ואילו

מאן דמתני לה אמתניתין,

יסבור שדברי רמי בר חמא נאמרו רק על המשנה.

אבל אברייתא, רמי בר חמא כרבא מתני ליה,

שהטעם אינו משום שרשות יורש כרשות לוקח דמי, אלא משום דדרשינן מהפסוק שעצם החיוב של החזרת רבית אינה מוטלת רק על המלוה עצמו ולא על יורשיו.

תנו רבנן: הגוזל ומאכיל את בניו, פטורין מלשלם

.

הניח לפניהם,

השאיר להם בירושה את הגזילה ועדיין היא קיימת אצלם. אם הבנים

גדולים

, הם

חייבים לשלם.

ואם הם

קטנים, פטורין מלשלם

לפי שקטנים אינם בני דין. [וכדעת סומכוס לקמן].

ואם אמרו

הבנים ה

גדולים

לנגזל:

אין אנו

יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך,

ושמא שילם לך כסף תמורת הגזילה

פטורין

מלשלם.

והוינן בה: וכי

משום דאמרי אין אנו יודעין,

יהיו

פטורין?

והרי זה ודאי שהחפץ הגיע ליד אביהם בגזילה, ואילו האפשרות שהוא שילם לו עבור הגזילה היא רק ספק, וברי ושמא ברי עדיף?

ומתרצינן:

אמר רבא: הכי קאמר: גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך,

והוא שילם לך עבור הגזילה,

ולא פש לך גביה ולא מידי,

ולא נשאר לך חייב כלום,

פטורין

מלשלם הואיל והם טוענים כן בודאות.

תניא אידך: הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם

.

הניח לפניהם

הוריש להם את הגזילה

ואכלום, בין גדולים בין קטנים חייבין

לשלם.

והוינן בה:

קטנים, מי מיחייבי?

לא יהא אלא דאזיק אזוקי,

הרי אפילו נכנסו קטנים לחצרו של הנגזל והזיקו שם, אין מחייבים אותם לשלם, כמו ששנינו לעיל [פז א] "והם שחבלו באחרים פטורים". ואיך אפשר לחייב אותם על כך שאכלו את הגזילה?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: הכי קאמר: הניח

אביהם

לפניהם, ועדיין לא אכלום, בין גדולים בין קטנים חייבין

להחזיר את הגזילה, שכיון שהגזילה קיימת, עדיין היא ברשות בעליה וחייבין להחזירה להם.

אמר רבא: הניח להם אביהם פרה שאולה, משתמשין בה

היורשים

כל ימי שאלתה,

כל משך הזמן שאביהם שאל את הפרה מהבעלים.

מתה

הפרה,

אין

הבנים

חייבין באונסיה.

כי אף על פי שאביהם היה חייב אילו היתה מתה אצלו, שהרי שואל חייב על האונסים, מכל מקום הבנים פטורים היות והם לא שאלו אותה ולא קיבלו על עצמם חיוב שמירה עליה.

כסבורים

היו הבנים, שהפרה

של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול

רק שני שליש ממחיר הבשר ישלמו, שאילו היו יודעים שהם יצטרכו לשלם עבור הבשר, לא היו קונים אותה במחיר מלא.

הניח להם אביהם אחריות נכסים

קרקעות

חייבין לשלם

. ומיד תבאר הגמרא.

איכא דמתני לה

את הסיפא, הניח להם אביהם אחריות נכסים,

ארישא

של דברי רבא, שאם מתה אין חייבין באונסיה, ועל זה אמר רבא שאם הניח להם אביהם קרקעות, חייבין לשלם, משום שהקרקעות הללו נשתעבדו עוד מחיי אביהם לתשלום האונס. שלדעת רבא חיוב האונסים מוטל על השואל משעת השאלה, וממילא כבר מאז נשתעבדו נכסיו לצורך תשלום האונס. ולא כדעת רב פפא, הסובר לקמן שחיוב האונסים בשואל חל רק משעת האונס.

ואיכא דמתני לה אסיפא

של דברי רבא בטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול. שאם הניח להם אביהם קרקעות, משלמים את מלא המחיר של הבשר.

ומבארת הגמרא:

מאן דמתני לה ארישא

, הוא יסבור ש

כל שכן

שרבא אמר כן

אסיפא

בטבחוה ואכלוה, שאם אביהם הניח להם קרקעות, משלמים את מלא מחיר הבשר.

ולדעה זו, רבא

פליגא

על

דרב פפא

שרבא סובר שחיוב האונסים מוטל על השואל משעת השאלה, ולכן גם ברישא שמתה הפרה, אמר רבא שאם הניח קרקעות הרי הם משועבדות עוד מחייו לתשלום האונס, ואילו רב פפא סובר שרק בשעת האונס חל חיוב התשלומין.

ו

מאן דמתני לה אסיפא

סובר, שרק שם אמר רבא את הדין של הניח להם אביהם אחריות נכסים

אבל ארישא,

במתה הפרה,

לא

אמר שאם הניח להם קרקעות שיתחייבו לשלם עבור האונס,

והיינו דרב פפא,

כי רבא סובר כרב פפא שרק בשעת האונס חל חיוב התשלום ואז אביהם השואל כבר לא היה בחיים כדי שיתחייב על האונס וישתעבדו נכסיו לכך. ואילו הבנים לא שאלו את הפרה ולא קיבלו על עצמם חיוב שמירה עליה.

ומביאה הגמרא את הא

דאמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו,

שגנב פרה מערב שבת,

וטבחה בשבת, חייב

בתשלומי ארבעה וחמשה, משום

שכבר חייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת,

ואין כאן פטור של "קם ליה בדרבה מיניה", היות ועל הקרן כבר נתחייב בשעת גניבה שהיתה מערב שבת. ואילו על הארבעה וחמשה אף שנתחייב בה רק בשעת טביחה, שהיתה בשבת, מכל מקום אינו נפטר מהם, כי על חיוב קנס אין פטור של קם ליה בדרבה מיניה, כמבואר במסכת כתובות [לד ב] שהואיל וכל חיוב קנס הוא חידוש שחידשה תורה, לכן לא אמרינן ביה קם ליה בדרבה מיניה.

היתה פרה שאולה לו,

שאל פרה קודם שבת,

וטבחה בשבת, פטור

לגמרי, משום

שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד.

כי בשעת הטביחה בשבת, אז הוא עושה את מעשה הגזילה שגוזלה בכך מהבעלים, וכיון שהוא חייב מיתה על הטביחה הזאת, אי אפשר לחייבו גם בתשלומי הקרן עבור הטביחה, שהרי קם ליה בדרבה מיניה.

ואף על הקנס של ארבעה וחמשה אי אפשר לחייבו [אף שאין על זה פטור של קם ליה בדרבה מיניה], משום שלא שייך חיוב כפל וארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו שגונב מבית הבעלים או בשומר שטוען טענת גנב, ובשואל לא שייך שיפטור עצמו בטענת גנב שהרי הוא חייב על הגניבה, והטביחה שעשה אינה מעשה גניבה אלא מעשה גזילה. הלכך לא שייך בו חיוב ארבעה וחמשה. הרי שדעת רב פפא היא, שהשואל מתחייב רק בשעת האונס, ולא אמרינן שמשעת השאלה עומדת הפרה ברשותו והוא מתחייב לשלם את הקרן לבעלים, שאם כן, גם בהיתה שאולה לו וטבחה בשבת היה לו להתחייב שהרי השאלה היתה לפני שבת.

תנו רבנן

: כתיב [ויקרא ה כג] "

והשיב את הגזילה אשר גזל

".

מה תלמוד לומר

"

אשר גזל

" שהרי פשיטא שישיב את מה שגזל? אלא לומר, ש

יחזיר

רק אם הוא

כעין שגזל,

שהגזילה קיימת. אבל אם הגזילה אינה קיימת, פטור מלשלם דמיה.

ובודאי שהגזלן עצמו חייב לשלם עבור הגזילה גם כשאינה קיימת. ועל כרחך שהפסוק מדבר לענין בניו של הגזלן, שפטורין מלשלם כשאין הגזילה קיימת.

מכאן אמרו: הגוזל ומאכיל את בניו, פטורין מלשלם

.

הניח לפניהם

שהוריש להם את הגזילה ועדיין היא קיימת,

בין

שהבנים

גדולים, בין

שהם

קטנים, חייבין

להחזירה.

משום סומכוס אמרו

: בנים

גדולים חייבין

. בנים

קטנים פטורין

.

בר חמוה דרב ירמיה

בן חמיו של רבי ירמיה

טרק גלי באפיה דרבי ירמיה

נעל את דלת בית אביו כדי שרבי ירמיה לא יוכל ליכנס שם. שרבי ירמיה רצה לקחת את הבית לעצמו.

אתא

רבי ירמיה

לקמיה דרבי אבין

לטעון על בן חמיו שמונע ממנו ליכנס ולהחזיק בבית.

אמר

רבי אבין:

שלו הוא תובע

בן חמיך! שהבית שייך לו מדין ירושה, וכדין הוא עושה שמונע ממך ליכנס שם.

אמר ליה

ירמיה:

והא מייתינא סהדי

יש לי עדים

דאחזקי ביה בחיי דאבוה,

שהחזקתי בבית הזה עוד בחיי אביו, [שהיה רבי ירמיה טוען שהאב מכרה או נתנה לו במתנה].