בבא קמא 103b — התלמוד בעברית

הרי זה משלם חומש על חומש

, שכן החומש הראשון נעשה קרן, וכשמכחיש ונשבע על כך, חייב לשלם חומש.

עד שיתמעט הקרן

, היינו החומש שעליו נשבע,

משוה פרוטה

. שהנשבע על כפירת פחות משוה פרוטה, אינו משלם חומש.

וכן בפקדון

שכפר בו השומר ונשבע על כך, משלם קרן וחומש,

שנאמר

[ויקרא ה]

או בפקדון או בתשומת יד

[שכפר בהלואה]

או בגזל או עשק את עמיתו

[בשכר שכיר]

או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר

.

הרי זה משלם קרן וחומש, ו

חייב בקרבן

אשם

.

גמרא:

ממה שאמרו במשנה "נשבע לו" יוליכנו אחריו למדי, משמע

נשבע, אין

, רק אז אין לו כפרה עד שיגיע ליד הנגזל, אבל

לא נשבע

הגזלן,

לא

חייב להוליכו אליו, אלא די שיניחנו והנגזל יטלנו בעצמו.

ותמהינן:

מני

אין דין המשנה

לא

כדעת

רבי טרפון ולא

כדעת

רבי עקיבא

.

דתניא, גזל אחד מ

תוך

חמשה

בני אדם,

ואינו יודע מאיזה מהן

גזל,

וכל אחד

מהם

אומר אותי גזל, מניח גזילה ביניהם ומסתלק, דברי רבי טרפון

.

רבי עקיבא אומר, לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה

, ואינו מתכפר בכך,

עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד

. משום שהחיוב הוא להחזיר את הגזילה לנגזל עצמו, ולכן בזה שהניח את הגזילה ביניהם אינו נפטר מחיובו, שהרי לא הגיע לידי הנגזל, והרי הוא בספק חיוב עד שיתן לכולם.

ואם כן מתניתין

מני

[כדעת מי היא סוברת],

אי כרבי טרפון

, אי אפשר להעמיד את המשנה, שכן

אף על גב דאישתבע

הגזלן

אמר, מניח גזילה ביניהם ומסתלק

. ולמרות שלא תגיע הגזילה לידי הנגזל, הריהו נפטר בכך, ובמשנה נאמר "יוליכנו אחריו למדי".

אי כרבי עקיבא,

אי אפשר להעמיד את משנתינו, שכן

אף על גב דלא אישתבע

הגזלן,

אמר

שאינו נפטר

עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד

, והרי דייקנו מהמשנה שדין זה הוא רק כשנשבע, ואם כן משנתינו כמאן?

ותרצינן:

לעולם רבי עקיבא היא, וכי קאמר רבי עקיבא עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד

, היינו דוקא

היכא דאישתבע

הגזלן

הוא דקאמר

שאינו נפטר במה שמניח גזילה ביניהם.

מאי טעמא

.

דאמר קרא

[ויקרא ה]

לאשר הוא לו

[היינו הנגזל]

יתננו ביום אשמתו

. לאחר ההודאה משבועת הכפירה, חייב הוא ליתנה לידי הנגזל.

ורבי טרפון

גם הוא מודה בעיקר הדין שאם נשבע אינו נפטר אלא בהשבה לנגזל עצמו. ובמקרה זה של גזל אחד מחמשה, כיון שאינו יודע למי גזל,

אף על גב דאישתבע, עבוד רבנן תקנתא

, כדי שלא ימנע מלחזור בתשובה, והקילו עליו שדי בהנחת הגזילה, כשם שהקילו שכשאין הנגזל נמצא במקום, יכול הוא ליתנו לשליח בית דין.

דתניא, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, תקנה גדולה התקינו

, כשהנגזל רחוק ממקומו של הגזלן,

שאם היתה הוצאה

הנדרשת כדי להגיע אליו,

יתירה על הקרן

, פטרוהו חכמים מלהוליך את הגזילה לנגזל, אלא

משלם קרן וחומש לבית דין

, עד שיבא הנגזל לקחתו,

ומביא אשמו ומתכפר לו

, למרות שהגזילה עדיין לא הגיעה לידי הנגזל. וכמו כן תקנו בספק כשאינו יודע למי גזל שמניח גזילה ביניהם ומסתלק.

ורבי עקיבא

, סובר שאין ראיה מהבריתא לנידון שלנו, משום ש

כי עבוד רבנן תקנתא, היכא דידע למאן גזליה

הקילו שיניחם עתה בבית דין, אף על פי שלא הגיע לידי הנגזל, משום

דקא מהדר ליה ממונא למריה

, [בסוף יגיע הממון לבעליו.]

אבל גזל אחד מחמשה, דלא ידע למאן גזליה,

ויתכן

דלא הדר ממונא למריה

אם לא ישלם לכל אחד ואחד, ושמא לא יקיים כלל חובת השבה,

לא עבוד רבנן תקנתא

במקרה זה.

מתיב רב הונא בר יהודה

, שנינו בתוספתא:

אמר רבי שמעון בן אלעזר, לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, על שלקח אחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מהן לקח

, וכולם מודים בזה,

שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק

. משום שאין כאן אלא ספק ממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

על מה נחלקו

: על מקרה

שגזל אחד מחמשה בני אדם, ואינו יודע מאיזה מהן גזל, שרבי טרפון אומר, מניח דמי גזילה ביניהם ומסתלק

.

ורבי עקיבא אומר, אין לו תקנה

להפטר מחובת השבת הגזילה,

עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד

.

ואי סלקא דעתך

שרבי עקיבא חולק רק באופן

דאישתבע

הגזלן על כפירתו,

מה לי לקח

ונשבע על הכפירה,

מה לי גזל

ונשבע, הרי בשניהם חובת ההשבה שוה, כיון שכפר ונשבע על כך, כמבואר במשנה לעיל, ובהכרח שנחלקו גם כשלא נשבע, והספק הוא בגזילה עצמה, ולא כתירוץ הגמרא?

ועוד מתיב רבא, מעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם, ולא היה יודע מאיזה מהן לקח, ובא לפני רבי טרפון, אמר לו

רבי טרפון,

הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק

.

בא לפני רבי עקיבא, אמר לו אין לך תקנה עד

שתשלם לכל אחד ואחד

.

ואי סלקא דעתך דמשתבע

על הכפירה, ובזה נחלקו, קשה אדם שמתואר בשם

חסיד, מי מישתבע בשיקרא?

וכי תימא, דמישתבע

לאחר שכפר,

והדר הוי חסיד

כשחזר בתשובה.

והא

כלל הוא בידינו

כל היכא דאמרינן, מעשה בחסיד אחד

, הרי שחסיד זה הוא,

או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה ברבי אילעאי, ו

הרי

רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה ברבי אילעאי, חסידים דמעיקרא הוו

, וודאי שלא יתכן לומר שכפרו ונשבעו לשקר. ומוכח מבריתא זו, שנחלקו גם כשלא נשבע על כפירתו, ומכאן סתירה לתירוץ הגמרא? ותרצינן:

אלא לעולם

משנתינו

רבי טרפון היא

, שכן לפי רבי עקיבא גם כשלא נשבע חייב להשיב את הגזילה לנגזל עצמו.

ומודה רבי טרפון היכא דאישתבע

, שמשלם גזילה לכל אחד ואחד, משום חובת ההשבה,

מאי טעמא, דאמר קרא, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו

.

ורבי עקיבא

שחולק סובר,

אף על גב דלא מישתבע קניס

. שקנסוהו חכמים על גזילתו.

ומקשינן:

ורבי טרפון

, איך אפשר לפרש את דבריו, שאם הגזלן נשבע משלם לכל אחד ואחד, מחמת השבועה.

מכדי היכא דמישתבע לא סגיא דלא הודה

.

הרי כשנשבע עדיין אינו מתחייב קרן וחומש אלא לאחר שיודה, אבל לפני כן אין עליו אלא חיוב השבה של גזלן שלא כפר, וכיון שהודה

מאי איריא ונשבע

מה צורך יש למשנתינו לכתוב את הדין "שיוליכנו אחריו למדי" בנשבע,

אפילו בלא שבועה נמי

, סובר רבי טרפון שאם הודה משלם לכל אחד ואחד.

דתניא, מודה רבי טרפון באומר לשנים, גזלתי אחד מכם מנה, ואינו יודע

איזה מכם, נותן לזה מנה ולזה מנה

,