בבא בתרא 82a — התלמוד בעברית

אלא, לדרשה הוא בא, ולומר לך:

עד שתהא לקיחה והבאה כאחד

, מי שלוקח, הבוצר את הפירות, הוא מביא; צריך שתהיינה הבצירה וההבאה עד לירושלים דווקא באדם אחד.

ו

בבצרן הוא ושגרן ביד שליח, או בצרן שליח והוליכן בדרך לירושלים ומת שליח בדרך והבעלים מביאים אותם,

הא ליכא

לקיחה והבאה באחד. לפיכך, הרי זה מביא ואינו קורא.

אמר

, שאל,

ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי

: מדוע צריך הוא שתהיינה הלקיחה וההבאה על ידי שנים, כדי להפטר מן הקריאה!?

מכדי

, הרי "מקרא ביכורים"

פסוקי נינהו

, ומדוע אי אפשר לו להביאם כדרכו, ומספק, שמא ביכורים הם,

ליקרי

"מקרא ביכורים", וכי מה איסור יש בדבר לקרוא פסוקים מספק, כאדם הקורא בתורה!?

אמר ליה

רב אשי: אי אפשר להתיר לו לקרוא את הפסוקים מספק,

משום דמחזי כשיקרא

, שהרי עבור הבאת ביכורים הוא קורא, ושמא לא בקרקע שלו גדלו הפירות, והרי הוא משקר, ונאמר [תהילים קא ז]: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

רב משרשיא בריה דרב חייא אמר

: אין אנו מתירים לו לקרוא את הפסוקים מספק, כי אנו חוששים

דלמא

מי שיראה אותו קורא עליהם "מקרא ביכורים" כביכורים ודאיים,

אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר

כי יהיה סבור שבודאי פטורים הם מתרומות ומעשרות, כביכורים. לפיכך, אמרו חכמים: מספק אינו רשאי לקרוא "מקרא ביכורים", כדי שלא יבואו להפקיעם מתרומות ומעשרות.

על כן, אי אפשר לו להביאם לעזרה אלא על ידי שיבצור בעצמו את הביכורים, ויביא שלוחו אותם לעזרה, ואז יהיה פטור בודאי מ"מקרא ביכורים" ולא יבואו להחליפם בביכורים ודאיים, וידעו שחייבים הם מספק בתרומות ומעשרות.

שנינו במשנה: הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו, הרי זה לא קנה קרקע.

הגדילו לא ישפה,

והעולה מן הגזע שלו, ומן השרשים של בעל הקרקע.

ודנה הגמרא:

היכי דמי,

אלו ענפים העולים באילן, נחשבים עולים

מן הגזע

והרי אלו של הלוקח, בעל האילן,

והיכי דמי מן השרשין

והרי אלו של המוכר, בעל הקרקע?

אמר,

פירש,

רבי יוחנן: כל

העולה מן האילן במקום

ש

הוא

רואה

את

פני

ה

חמה,

שמקום יציאת הענף הוא חוץ מן הקרקע,

זהו

העולה

מן הגזע,

והרי הוא של בעל האילן.

ו

כל

ש

יצא הענף מתחת לפני הקרקע ממקום ש

אינו רואה

את

פני

ה

חמה, זהו

העולה

מן השרשין,

והרי הוא של בעל הקרקע.

קא סלקא דעתין, שבעל האילן רשאי להשאיר את הענף היוצא מן האילן, אפילו אם יצא הענף סמוך לקרקע, ואיננו חייב לקוצצו.

ו

תמהינן:

ליחוש דלמא

אחרי שיצאו שני ענפים מן האילן בסמוך לקרקע,

מסקא ארעא שירטון,

הקרקע תתכסה בעפר, עד שגם מקום יציאתם של הענפים מן האילן יכוסה, וכאשר יגדלו הענפים הם יהיו נראים כשלשה אילנות.

ואמר ליה

לוקח למוכר:

תלתא

אילנות

זבינת לי, ואית לי ארעא,

כמו ששנינו: קנה שלשה קנה קרקע.

ומדוע לא אמרו חכמים: על בעל האילן לקצוץ את היוצא מן הגזע, כדי שלא יוכל הלוקח לטעון שאף הקרקע שלו, אם תעלה הקרקע שירטון וייראו האילן וענפיו כשלשה אילנות!?

ומסקינן:

אלא אמר רב נחמן

: הלוקח אינו רשאי להניח את הענפים לגדול ולצמוח, ואכן -

יקוץ

הלוקח את היוצא מן הגזע, ולא אמרו: היוצא מן הגזע שלו, אלא לעניין שיוכל להשתמש בענפים להסקה.

וכן אמר רבי יוחנן: יקוץ

את היוצא מן הגזע, ולא ישאירנו שיגדל ויצמח.

אמר רב נחמן: נקטינן,

קיבלנו מרבותינו: הלוקח

דקל

מחבירו

אין לו

זכייה בענפים היוצאים מן ה

גזע.

סבר

רב זביד למימר,

לפרש את מה שאמר רב נחמן,

אין לו

במה שיוצא מן ה

גזע לבעל הדקל,

שטעמו של דבר הוא,

דכיון דלמחפר ולשרש קאי

[הדקל עומד להעקר לגמרי עם שרשיו] כאשר הוא יתייבש, על כן

אסוחי מסח

בעל הדקל את

דעתיה

מן העתיד לצאת מן הגזע, כי סבור הוא שמא ייבש הדקל במהרה ולא יספיק הגזע להוציא ענפים.

ודווקא בדקל אמר רב נחמן שאין לבעל הדקל במה שיוצא מן הגזע, אבל בשאר אילנות - הענפים שייכים לבעל הדקל ולא למוכר.

וטעם החילוק הוא: בשאר אילנות, אף אם יבש ראשם, יכול הוא לקוצצם למטה, והרי הם חוזרים וגדלים, שהרי "גזען מחליף", אבל דקל - מאחר שייבש ראשו אין לו תקנה, שהרי "אין גזעו מחליף", על כן מתייאש הוא ממה שיצא מן הגזע, ולא נתכוין לקנותו.

מתקיף לה רב פפא: והא קונה שני אילנות ד

אין לו קרקע, וכאשר יתייבשו האילנות

למחפר ולמשרש קיימי

אילנות אלו,

ו

למרות זאת

קתני

במתניתין

דיש לו גזע,

שהרי שנינו: העולה מן הגזע שלו.

והרי משנתינו לא חילקה בין דקל לשאר אילנות, משמע שאף הקונה שני דקלים בתוך שדה חבירו יש לו גזע, ואין אומרים: הלוקח הסיח את דעתו מן הענפים שיעלו מגזע הדקלים, ולא נתכוין לקנותו מן המוכר. ותיקשי לרב נחמן האומר: דקל אין לו גזע!?

אלא אמר רב פפא

: טעמו של רב נחמן שאמר: הלוקח דקל מחבירו

אין לו גזע לבעל דקל

הוא:

לפי ש

על פי רוב,

אין

דרכו של דקל להיות

מוציא

מן ה

גזע

כלום, אלא למעלה מראשו גדלים כל ענפיו.

לפיכך, הלוקח הסיח את דעתו מן הענפים, ואפילו אם יארע שיצא ענף מן הגזע, הרי הוא של בעל הקרקע.

אבל משנתינו מדברת באילנות שרגילים להוציא ענפים מן הגזע, ולא בדקל, כי בדקל אינו שכיח שיצאו ענפים מן הגזע, וכל דבר שאין הלוקח מעלה על דעתו, אינו קונה אותו, ונשאר הוא למוכר.

ו

תמהינן: הרי

ל

פי הבנתו של

רב זביד

בדברי רב נחמן

קשיא מתניתין

: ואיך תתפרש המשנה לדעתו, הרי בכל האילנות שדרכם להוציא גזע, דיברה המשנה, ואף בלוקח דקל, ומדוע העולה מן הגזע שלו לדעת רב נחמן!?

ומשנינן: רב זביד יפרש את המשנה

דזבין

את האילנות

לחמש שנין,

כי אז משועבדת הקרקע ללוקח במשך כל חמשת השנים, ואפילו אם יתייבש האילן וימות - רשאי הלוקח לנטוע אחר במקומו.

לפיכך, אין הלוקח מסיח דעתו ממה שיצא מן הגזע, שהרי הקרקע משועבדת לו לזמן קצוב.

אבל הלוקח דקל בסתמא - בודאי אסוחי מסח דעתיה, שהרי אפילו אם ימות אחרי יום או יומיים, מחוייב יהיה הלוקח לעקור את אילנו, על כן אין דעתו של הלוקח על ענפים העולים מגזע האילן. שנינו במשנה:

קנה שלשה

-

קנה קרקע.

ו

דנה הגמרא:

כמה

קרקע קנה הלוקח?

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: הרי זה קנה

: א. את הקרקע אשר

תחתיהן

, תחת עיקרי האילנות וענפיהם. ב. וביניהן, הקרקע המגולה אשר בין ענפי אילן זה לבין אילן זה.

וחוצה להן

סביב האילנות, ממקום שכלים ענפיהם ולחוץ.