בבא בתרא 66a — התלמוד בעברית

ואינה מקבלת טומאה במקומה,

כיון שהכוורת מחוברת לקרקע, בטל ממנה שם כלי, ונחשבת כקרקע, וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה, כי הוא בטל לכוורת. [אבל אם נטלה ממקומה, הדבש מקבל טומאה].

והרודה ממנה

מן הכוורת דבש

בשבת

כשהיא במקומה, דהיינו מקום גידולו של הדבש -

חייב חטאת

כתולש מן הקרקע .

וחכמים אומרים

: הכוורת

אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול,

כי החיבור לקרקע אינו מבטל את שם הכלי ממנו,

ומקבלת טומאה במקומה,

וגם הדבש מקבל טומאה [שאינו צריך מחשבה כדי לקבל טומאה, כמבואר בפרק הבא דף פ א]

והרודה ממנה בשבת

-

פטור.

מבואר במשנה זו כי לדעת רבי אליעזר, אם היה כלי קודם שחיברו לקרקע, כאשר קבעו בקרקע נחשב כקרקע, [ומשום כך הדבש נחשב כקרקע] ולכאורה הברייתא של צינור לעיל, אינו כדעת רבי אליעזר כאן.

ודחינן: אין ללמוד מהמשנה של כוורת, שדעת רבי אליעזר כי כלי שחיברו לקרקע בטל ממנו שם כלי ונחשב כקרקע, כי

התם

מה שהחשיב רבי אליעזר כוורת דבורים כקרקע, הוא משום שיש בכוורת לימוד מיוחד

כדאמר רבי אלעזר טעמא!

דאמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב

גבי יונתן [שמואל א' יד כז]: "וישלח את קצה המטה אשר בידו

ויטבול אותה ביערת הדבש".

ומדובר שם בדבש שהיה במקום גידולו , וקשה, מה ענין יער אצל דבש? אלא הכתוב קרא לו יער, לדרוש

מה יער

-

התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש

נחשב מחובר לקרקע, גם אם אין הכוורת מחוברת ממש לקרקע , ו

הרודה ממנו בשבת חייב חטאת,

כתולש ממחובר לקרקע!

מה שאין כן גבי צינור שעשאו כלי ואחר כך חיברו לקרקע, אפשר שמודה רבי אליעזר כי נחשב כלי ופוסל את המקוה משום שלשה לוגין מים שאובין הפוסלים את המקוה.

אם כן מנין לומדים שרבי אליעזר חולק על הברייתא שגבי צינור.

אלא

צריך לומר שלומדים כן מדברי

רבי

אליעזר דדף.

דתנן: דף

מדף

של נחתומין

שעורכים ולשים עליו את כיכרות הבצק ,

שקבעו בכותל

שחיברו לכותל,

רבי אליעזר מטהר,

כיון שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ,

וחכמים מטמאין,

כיון שסוברים שהמדף אינו בטל לקרקע, כי כשהחליקו והכינו את המדף נעשה כלי לקבל טומאה, ואינו בטל בחיבורו לקרקע.

ומכך שלא חילקו במשנה בין אם החליקו את המדף קודם שחיברו אותו לכותל או אחרי שחיברו אותו לכותל, משמע שאין הבדל, שלדעת רבי אליעזר בין כך ובין כך כיון שהמדף מחובר לכותל נחשב כקרקע וטהור, ולדעת חכמים בין כך ובין כך, כיון שהחליק את המדף נחשב כלי המקבל טומאה.

אם כן

מני

הברייתא של צינור שחקקו? לא כדעת רבי אליעזר ולא כדעת רבנן.

כי

אי

כדעת

רבי אליעזר,

הרי הוא סובר גבי מדף של נחתומין כי

אפילו חקקו ולבסוף קבעו

בטל לקרקע ואינו נחשב כלי, ואילו בברייתא של צינור שחקקו מבואר שאם חקקו קודם שחיברו לקרקע, לא בטל ממנו שם כלי.

אי

כדעת

רבנן,

הרי הם סוברים גבי מדף של נחתומין כי

אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי

נחשב כלי המקבל טומאה, ואילו בברייתא מבואר שצינור שחקקו לאחר שהיה מחובר לקרקע, לא נחשב ככלי, אלא כחריץ בקרקע.

וממשנה זו גבי מדף של נחתומים אנו למדים שרבי אליעזר ורבנן אינם סוברים כדעת הברייתא גבי צינור שחקקו.

וקשה כדעת מי נאמר ברייתא זו של צינור שחקקו.

ומתרצינן:

לעולם

אפשר לפרש שדעת

רבי אליעזר היא,

וסובר כדברי הברייתא שצינור שחקקו קודם שהיה מחובר לקרקע ואחר כך חיברו לקרקע, עדיין שם כלי עליו, ולא בטל לקרקע, ופוסל את המקוה משום שלשה לוגין מים שאובין הפוסלים את המקוה.

ואין זה סתירה לדברי רבי אליעזר גבי מדף של נחתומים, כי גבי מדף של נחתומים, מדובר במדף העשוי מפשוטי כלי עץ שאין לו בית קיבול, והטעם שרבי אליעזר מטהר את המדף, כי,

ושאני פשוטי כלי עץ, דטומאה

שלו אפילו קודם שחיברו לכותל אינו אלא רק

דרבנן

, ולכן הקל רבי אליעזר בקבעו לכותל.

מה שאין כן בברייתא גבי צינור, שהמים השאובים פוסלים את המקוה מן התורה, כמו ששנינו בתורת כהנים: יכול מילא מים על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור, תלמוד לומר [ויקרא יא לו]: "מעין" - מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. לכן במקוה מודה רבי אליעזר שהצינור החקוק פוסל את המקוה, כי בכך שחיברו לקרקע לא בטל ממנו שם כלי שהיה עליו קודם לכן.

ומקשינן:

מכלל

תירוץ הגמרא יש ללמוד

דשאיבה דאורייתא

שדין זה שמים שאובים פוסלים במקוה הוא דין דאורייתא.