בבא בתרא 56a — התלמוד בעברית

אם

ברשות אחת

הם, כלומר, אם הוציא את חצי הגרוגרת השניה לאותה רשות הרבים אליה הוציא את הראשונה, הרי זה

חייב

.

אבל בהעלם אחד

בשתי רשויות

, כגון שהוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים אחת, וחצי גרוגרת לרשות הרבים המופסקת מרשות הרבים הראשונה - ומפרש ואזיל במה היא מופסקת - הרי זה

פטור

ומשום שהרשויות מחלקות.

ולענין "שתי רשויות" המופסקות במצר וחצב, נחלקו רבי יוחנן ורבא דלעיל אם הם חשובות כשתי רשויות.

ואמר רבה

לפרש מה הוא ההפסק העושה שתי רשויות:

ארבע רשויות הן לענין הוצאה בשבת:

א. רשות הרבים; ב. רשות היחיד, והוא מקום גבוה או עמוק עשרה ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או שהוא מוקף מחיצות גבוהות עשרה; ג. כרמלית, כגון בקעה שאינה מוקפת מחיצות אך אינה מקום הילוך לרבים; וכן מקום גבוה יותר משלשה טפחים [אך פחות מעשרה טפחים] ורחב ארבעה על ארבעה, ועוד; ד. "מקום פטור", והוא מקום גבוה או עמוק שלשה טפחים ויותר, אך אין בו רוחב ארבעה.

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או המכניס הימנה לרשות היחיד, הרי זה חייב חטאת אם עשה כן בשוגג; אבל המוציא מרשות היחיד או הרבים לכרמלית, או מכרמלית אליהם, אינו חייב חטאת, אבל חכמים אסרו; ואילו המוציא ממקום פטור או המכניס אליו מכל אחת מהרשויות הנזכרות, אין בו איסור לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

והוא שיש חיוב חטאת ביניהם

, כלומר: הפסק רשויות הרבים זו מזו, אינו אלא כשיש ביניהן רשות אחרת, שאם יכניס מרשות הרבים אליה יהיה חייב חטאת, והיינו שרשות היחיד מפסקת בין שתי רשויות הרבים -

אבל

אם מפסיק ביניהן

כרמלית

, שהמכניס אליה מרשות הרבים אינו חייב חטאת, שהרי אין איסור להוציא ממנה ואליה אלא מדרבנן -

לא

הוי הפסק לרבי יוסי.

ו

אביי אמר

:

אפילו

כשיש רשות שהיא

כרמלית

המפסקת בין שתי רשויות הרבים, הוי הפסק לרבי יוסי,

אבל פיסלא

[חתיכת עץ או עמוד] שאינו רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים -

לא

הוי הפסק לרבי יוסי!

ואילו

רבא אמר: אפילו פיסלא

הוי הפסק.

ואף מה שאמר רבא לעיל שהמצר והחצב מפסיקין לענין שבת, הוא לשיטתו, הסובר שאפילו פיסלא מפסיק.

ואזדא רבא

הסובר: מצר חצב ופיסלא מפסיקין -

לטעמיה

[הלך רבא לשיטתו]!

דאמר רבא

:

רשות שבת

לרבי יוסי

כרשות גיטין דמי

, כלומר, כשם שבגט, אם הקנה לה את חצירו שתקבל בה את גיטה להתגרש, ונתן לה את גיטה על פיסלא שבחצר, אינה מגורשת, כי הפיסלא מובדל מן החצר שהקנה לה ואינו בטל אליה, וכשתי מקומות הן; כך גם לענין שבת, הפיסלא שבין שתי הרשויות אינו בטל לגבי רשות הרבים, וכמקום אחר דמי, והוא מפסיק בין שתי הרשויות. מסתפקת הגמרא אליבא דרבי יוחנן שאמר [בתחילת הענין לעיל נה א]: המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר שלא יקנה בחזקת חבירו עד שיחזיק בשתיהן:

אם

אין שם

בשדה מנכסי הגר -

לא מצר ולא חצב, מאי?

כלומר, שדה שאינה מסויימת במצריה, כמה מתוכה הוא קונה בהכשת מכוש אחד לדעת רבי יוחנן?

פירש רבי מרינוס משמו

של רבי יוחנן: אם הכיש במכוש בשדה קנה את

כל

השדה

שנקראת על שמו

, כלומר, כל שנקראת שדה אחת, שאין אומרים "שדות של פלוני הם", אלא "שדה של פלוני הוא".

היכי דמי?

אמר

פירש

רב פפא

: כל

דקרו ליה

"

בי גרגותא דפלניא

", כל השדה שהיה הגר משקה מבור אחד, קנה הכל במכוש אחד.

יתיב רב אחא בר עויא קמיה דרב אסי, ויתיב וקאמר משמיה דרב אסי בר חנינא

[ישב רב אחא בר עויא לפני רב אסי, ואמר משמו של רב אסי בר חנינא]:

חצובא

[הוא חצב]

מפסיק בנכסי הגר

, ואם החזיק מצד אחד שלו, לא קנה בצידו השני.

ומפרשינן:

מאי חצובא

, כלומר, איזה דבר הוא, ומה חשיבותו להיחשב כמצר?

אמר רב יהודה אמר רב

: הוא עשב או אילן

שבו תיחם

[הגדיר את הגבולות]

יהושע לישראל את הארץ

, היינו: נטע את החצב בין חלקו של כל שבט, ובין חלקו של כל איש בתוך השבט; ונטע שם את החצב, ותיחם בו משום שהוא עומד על הגבול ואינו יונק לא מזה ולא מזה, שאין שרשיו מתפשטים לצדדים.

ואמר

עוד

רב יהודה אמר רב

:

לא מנה יהושע, אלא

את ה

עיירות העומדות

על הגבולין

בלבד.

כלומר, אותן עיירות - בחלקו של כל שבט - שהזכיר יהושע בספרו ["יהושע"] , מפני מה מנה אותן עיירות בדוקא!? משום שעיירות אלו היו עומדות על גבול חלקם של אותם השבטים, וכדי ללמד עד היכן הוא חלקו של כל שבט.

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

כל שהראהו הקב

"

ה למשה

בשעת מיתתו, וכמו שנאמר [דברים לד א] "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו, ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי, ואת ארץ אפרים ומנשה, ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר, בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך אתננה, הראיתיך בעינך ושמה לא תעבור. וימת שם משה ... ", ארץ זו בלבד היא ה

חייב

ת

במעשר

.

ומפרשינן:

לאפוקי מאי

[איזה מקום באה שמועה זו להוציא, שהוא אינו חייב במעשר]?

לאפוקי

את ארץ ה

קיני

ה

קניזי ו

ה

קדמוני

, היא ארץ שלשה עממין בארץ ישראל, שהבטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ולא יינתנו לישראל אלא לעתיד לבוא; ואף לכשיינתנו להם לא יתחייבו במעשר.

תניא, רבי מאיר אומר

, מפרש: איה מקום ארץ הקיני הקניזי והקדמוני:

נפתוחא, ערבאה, ושלמאה

, אלו הן ארצות הקיני הקניזי והקדמוני.

רבי יהודה אומר

:

הר שעיר, עמון ומואב

.

רבי שמעון אומר

:

ערדיסקיס, אסיא ואספמיא

.

מתניתין:

א. משנתנו עוסקת בדין עדים שהעידו על חזקת שלש שנים, והוזמו על ידי עדים שאמרו להם "עמנו הייתם", ואמרה תורה [דברים יט יח] "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומשנתנו מפרשת, כיצד עדי חזקה נעשים מוזמין, וכיצד הם משלמים.

ב. אין עדים נעשים זוממים לחייבם ממון עד שיזימו את כולם, ואף אם היו יותר משני עדים, אין הם נעשים זוממים עד שיזימו את כולם.

ג. עדי ממון שהוזמו, מחלקים את הממון שעמדו לחייב, בין כל העדים ואפילו הם מאה.

אם

היו שנים

עדים

מעידין אותו

[את המחזיק]

שאכלה שלש שנים

של חזקה, ובאו לסייע בידו לטעון "לקחתיה מבעלים הראשונים",

ונמצאו

השנים

זוממים

: הרי אותם שני עדים ביחד

משלמין לו

לבעלים הראשונים

את הכל

[את כל ערך הקרקע], ואלו הרי זממו להוציא את הקרקע מיד בעליה, וקיימא לן [מכות ה א] "משלשין בממון", כלומר, מחלקים את הפסד הממון בין העדים הזוממים.

היו

שנים

מעידים אותו

בראשונה

, כלומר, מעידים שאכלה בשנה הראשונה לחזקתו,

ושנים

אחרים מעידים אותו

בשניה

[על השנה השניה],

ושנים

אחרים מעידים אותו

בשלישית

, ונמצאו כולם זוממים: