בבא בתרא 54a — התלמוד בעברית

האי מאן

דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר

, [הזורע לפת בנקעי שדה של גר] ולא כיסה אותם בעפר כדרך הזורעים, ואף שגדל הלפת ונשרש לאחר זמן בקרקע,

לא הוי חזקה!

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

בעידנא דשדא

לליפתא

לא הוי שבחא

, ואילו

השתא דקא שבח, ממילא קא שבח

[בשעה ששם את הלפתות הרי לא עשה שום שבח בקרקע, ולאחר זמן ששבחה הקרקע, הרי ממילא השבחה].

אמר שמואל

:

האי מאן דפשח דיקלא

[נוטל ענפים מן של הדקל]:

אם עשה כן

אדעתא דדיקלא

[כדי שיגדל הדקל, שהפשיחה לדקל כזימור בכרם] -

קני

את הדקל.

אבל אם עשה כן

אדעתא דחיותא

[על דעת בהמותיו] כדי להאכילם את הענפים,

לא קני

.

היכי דמי

, כלומר, מנין יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו, שלא יטען ויאמר "נתכוונתי אדעתא דדיקלא"?

אם

שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא

[אם נטל ענפים מכל צידי הדקל], כי אז אנו תולים ד

אדעתא דדיקלא

נתכוין, ומשום שכן הוא המנהג לעשות לצורך הדקל; אבל אם פשח

כולא מחד גיסא

[מצד אחד בלבד] של הדקל, כי אז ודאי לא פשח אלא

אדעתא דחיותא

, כי העושה כן מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד, ובהכרח שכל כוונתו היא בשביל הבהמות, ולתועלת האילן אינו חושש.

ואמר

עוד

שמואל

:

האי מאן דזכי זיכיא

[מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים]:

אם עשה כן

אדעתא דארעא

[לטובת הקרקע] שתהא נוחה ליחרש -

קני

את השדה.

אבל אם עשה כן

אדעתא דציבי

[בשביל העצים שהוא מלקט] -

לא קני

, שאין זה אלא כלקיטת פירות שאינה חזקה.

היכי דמי

, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?

אם

שקל

הן

רברבי ו

הן

זוטרי

[עצים גדולים וקטנים], כי אז תולים אנו שעושה כן

אדעתא דארעא;

ואם

שקל רברבי ושבק זוטרי

[נוטל גדולים הראויים לשריפה ומניח את הקטנים], לא עשה כן אלא

אדעתא דציבי

, שהוא נצרך להם לשריפה.

ואמר

עוד

שמואל

:

האי מאן דאתקיל תיקלא

[מסיר מכשולות ומשוה פני הקרקע] בשדה שעדיין לא נחרשה: אם עשה כן

אדעתא דארעא

כדי שתהא נוחה ליחרש, שלא תיתקל המחרישה ותישבר -

קני

.

אבל אם עשה כן

אדעתא דבי דרי

[לעשות שם גורן לדוש שם תבואה],

לא קני

, כי השדה אינה עומדת לעשות שם גורן, וסופו לקלקלו ולסותרו.

היכי דמי

, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?

שקל מוליא ושדא בנצא

[נטל את התל הגבוה והטילו בגומא שבקרקע] ונמצא שהשוה את כל הקרקע, כי אז תולים אנו שעשה כן

אדעתא דארעא

וכדי שלא תתעכב המחרישה.

אבל

מוליא במוליא ונצא בנצא

[תל בתל וגומא בגומא] מרחיב את התל בעצמו שלא יהא זקוף כל כך, וכן מסדר את הגומא בעצמה שתהא חלקה, ונמצא שנותרו בשדה התילים והגומות -

אדעתא דבי דרי

, כי ראוי הוא לחבוט שם חיטים ואינו ראוי לחרישה.

ואמר

עוד

שמואל

:

האי מאן דפתח מיא בארעא

[פתח פתח למים מן הנהר שייכנסו לשדה]: אם

אדעתא דארעא

להשקות את השדה -

קני

.

אבל

אדעתא דכוורי

[כדי שייצודו הדגים],

לא קני

.

היכי דמי

, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?

אם

פתח תרי בבי, חד מעייל וחד מפיק

[פתח שני פתחים, האחד לכניסה והשני ליציאה] -

אדעתא דכוורי

, כי אם להשקות את השדה הוא מתכוין, כי אז היה עושה פתח אחד בלבד, והיתה השדה מושקית, וגם הדגים היו ניצודים מאליהם.

אבל אם פתח

חד בבא

בלבד -

אדעתא דארעא

.

מעשה ב

ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין, אתא ההוא גברא רפיק תותיה פורתא; אתא לקמיה דלוי, ואמרי לה קמיה דמר עוקבא, אוקמיה בידיה

.

אתאי קא צווחא קמיה, אמר לה: מאי אעביד לך!?

ד

הא

לא אחזיקת כדמחזקי אינשי!

[מעשה באשה שהיתה מלקטת ענפים מצד אחד של דקל שהשאיר אחריו גר, במשך שלוש עשרה שנים; ובא אדם אחד ועדר מעט תחת הדקל - שהוא מועיל לאילן כמו חרישה לזריעה כדי לקנותו בזה, ובא אותו אדם לפני לוי ויש אומרים לפני מר עוקבא, והעמיד החכם את הדקל בידו; ובאה אותה אשה וצווחה לפניו, על שהעמיד את הדקל ביד השני; וענה לה: וכי מה אעשה לך!? הרי לא החזקת כמו שמחזיקים אנשים כשעושים כן אדעתא דדיקלא, כי לא ליקטת אלא מצד אחד של הדקל, ונראה שליקטת בשביל הבהמות], וכמבואר לעיל גבי "האי מאן דפשח דיקלא".

אמר רב

:

הצר צורה

של חיה או עוף [שהוא ציור חשוב]

בנכסי הגר

[בכתלי ביתו של גר] -

קנה

את הבית;

ומנין אנו יודעים שאמר כן רב?

ד

הרי

רב לא קני לגנתא דבי רב, אלא בצורתא

, [שהרי רב לא קנה את הגינה שהיתה סמוכה לבית מדרשו - שהיתה מעזבונו של גר - אלא על ידי צורה שצר בה].

איתמר: שדה

של גר

המסויימת במצריה

[שדה שיש לה מצר מארבע רוחותיה], ועומדת היא לחרישה:

אמר רב הונא אמר רב: כיון שהכיש בה מכוש אחד

[נתן מכה אחת במכוש בקרקע וחפר בה מעט], והיינו חרישה מעט,

קנה

את

כולה

.

ושמואל אמר: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד

.