בבא בתרא 45b — התלמוד בעברית

לא סלקא דעתך

[אל תסבור כן],

אלא: המפקיד אצל חבירו בעדים, צריך להחזיר לו בעדים

, והיות ואין לאומן עדים שהחזיר לו, נמצא שאינו יכול לטעון "החזרתיו לך", ולכן אינו נאמן לומר "לקוח הוא בידי"!

איתיביה

עוד

אביי

לרבה, על מה שהוא סובר: אף על פי שרואים עדים את החפץ בידו ואינו יכול לטעון "החזרתי", מכל מקום נאמן הוא לטעון "לקוחה היא בידי" משום מיגו ד"לא היו דברים מעולם" [אם לא היו עדים שמסרו לו, הסותרים טענה זו], מהא דתניא:

ראה

בעל העבד - ואף יש לו עדים על ראייה זו - את

עבדו ביד אומן

המלמד אומנות,

וטליתו ביד כובס

, או שראה בעל טלית את טליתו ביד הכובס,

אומר לו

בעל העבד או הטלית לאומן:

מה טיבו אצלך!?

ו

אמר לו

:

"

אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה

",

לא אמר כלום

, כי האומנין אין להם חזקה.

ואם אמר לו "

בפני אמרת לו למוכרו, וליתנו לו

במתנה

",

דבריו קיימין

, מפרש לה ואזיל.

ואגב הבאת הברייתא מפרשת הגמרא את כולה:

סלקא דעתין בביאור הסיפא, שאם אמר האומן "בפני אמרת לפלוני שימכרנו לי, או שאמרת לפלוני שיתנו לי במתנה", כי אז נאמן האומן - ולפיכך הוינן בה:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא

, כי למה יהא נאמן האומן לטעון שאחר מכרו לו בשליחות בעל הבית, יותר מאשר לטעון שבעל הבית עצמו מכרה לו!?

ו

אמר רבה

לפרש את הברייתא:

ה

סיפא

אינה עוסקת באומן שטוען כן, אלא

ביוצא

העבד או הטלית

מתחת ידי אחר

שלקחו מן האומן -

וקאמר ליה אחר

[הלוקח] לבעל העבד או הטלית "

בפני אמרת לו

לאומן

למוכרו

לי,

וליתנו

לי

במתנה

"; ולפיכך נאמן הוא:

כי

מיגו דאי בעי אמר ליה

הלוקח לבעל העבד או הטלית "

מינך זבנתיה

" ולא בא לידי מן האומן כלל, והיה נאמן שהרי אינו אומן, ויש לו חזקה,

כי אמר ליה

הלוקח

נמי

"

בפני אמרת לו

לאומן -

למוכרו

",

דבריו קיימין, ומהימן

.

ומסיק אביי לקושייתו:

קתני מיהת רישא

: "

ראה

עבדו ביד אומן" אין האומן נאמן לטעון "לקוח הוא בידי", ומבואר, שאינו נאמן לטעון כן במיגו ד"לא היו דברים מעולם", והרי

היכי דמי?

אי דאיכא עדים

שמסר לו את העבד ללמדו אומנות, ומשום כך אינו נאמן במיגו, שהרי לא היה יכול לומר "לא היו דברים מעולם" כיון שיש עדים על המסירה, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן

למה לי

"

ראה

", דמשמע: דוקא משום שהיו עדים המעידים על מציאות החפץ בידו, משום כך אינו נאמן!?

והרי אפילו אם לא ראו עדים שהחפץ בידו, רק שהעידו עדים על המסירה בלבד, למה יהא נאמן!? כי אם משום מיגו ד"לא היו דברים מעולם" הרי יש עדים על המסירה, שמא תאמר: לכך צריך "ראה" כדי שלא יהא נאמן במיגו ד"החזרתי", אף זה אי אפשר, שהרי לדבריך כיון שהפקיד לו בעדים צריך הוא להחזיר בעדים ואינו נאמן לטעון "החזרתי", ואם כן משום מיגו ד"החזרתי" אין להאמינו אפילו כשלא "ראה", ו

ניתי עדים ונשקול

[יביא בעל החפץ את עדי המסירה ויקחנו] אפילו אם לא ראו את החפץ בידו!?

אלא לאו

בהכרח שהברייתא עוסקת בכגון

דליכא עדים

על המסירה,

ו

מכל מקום קתני בברייתא ד

כי ראה

[עבדו וטליתו ביד אומן]

מיהא

שלא היה יכול לטעון "החזרתי"

\-

תפיס ליה

בעל הבית מיד האומן, ואין נאמן האומן לטעון "לקחתיה ממך" במיגו ד"לא היו דברים מעולם" דהיינו "לא מסרת לי לתקנו", אלא אף אם היה טוען כן לא היה נאמן, ותיקשי לרבה הסובר שהוא נאמן!?

ומשני רבה לאביי:

לא

כאשר פירשת את הברייתא, אלא

לעולם

עוסקת הברייתא בכגון

דאיכא עדים

על המסירה, כך, שאינו יכול לטעון "לא היו דברים מעולם" משום שהעדים העידו עליו, ודקשיא לך למה לי "ראה", אין הדבר כן אלא דוקא

והוא דראה

אז אין בעל הבית נאמן, אבל אם לא ראה הרי הוא נאמן, ומשום מיגו ד"החזרתי", ומפרש לה ואזיל.

תמה ליה אביי:

והא את

רבה -

הוא דאמרת: המפקיד אצל חבירו בעדים, צריך לפורעו בעדים!?

והיות ואתה מפרש את הברייתא באופן שמסר לו בעדים, אם כן אף אם לא "ראה" אינו יכול לטעון "החזרתי" שהרי אין לו עדים, ולמה לי ראה, ניתי עדים ונשקול!?

אמר ליה

רבה לאביי:

הדרי בי

[חוזרני בי] ממה שאמרתי: המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים!

מתיב רבא לסיועי לרבה

, כלומר, כך אמר רבא: תניא כמו רבה שבאופן שאין עדים על המסירה, נאמן האומן לטעון "לקוח" במיגו ד"לא היו דברים מעולם", ותיובתא דאביי:

דתניא:

הנותן טליתו לאומן

:

אומן אומר

"

שתים קצצת לי

בשכרי".

והלה

בעל הבית -

אומר

"

לא קצצתי לך אלא אחת

בשכרך"; הדין בזה חלוק:

א.

כל זמן שהטלית

עדיין

ביד אומן, על בעל הבית להביא ראיה

בעדים שלא קצץ לו בשכרו אלא אחת; כי כל זמן שהטלית בידו נאמן הוא לטעון "לא היו דברים מעולם", היינו: "לא נתת לי דבר זה לתקן, ולקוחה היא בידי", וכדעת רבה, ומשום מיגו יכול הוא לטעון "חייב אתה לי שתים בשכר העבודה".

ב. אם

נתנה לו

האומן לבעל הבית את טליתו

בזמנו

, כלומר, אם מחזיר הוא לו את הטלית בזמן שנקבע, ותובע אותו בזמנו על שכר העבודה:

הרי האומן

נשבע

ששתים קצץ לו בעל הבית

ונוטל

שתים.

ג. ואם תובעו כשכבר

עבר זמנו

דכבר שקעה החמה, הרי

המוציא מחבירו

הוא השכיר -

עליו הראיה

ששתים קצץ לו.

ומסיק רבא לקושייתו: והרי

היכי דמי

[באיזה אופן עוסקת הברייתא]?

אי דאיכא עדים

שמסר בעל הבית את הטלית לאומן; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן

ליחזי

הדיינים:

עדים מאי קאמרי

[נשאל את העדים שראו את המסירה, כמה קצץ לו בשעת המסירה]!? כי מסתמא אם ראו את המסירה ראו גם את הקציצה.