בבא בתרא 44a — התלמוד בעברית

ומקשינן לרב ששת שפירש את הברייתא בנגזל שלא יעיד ללוקח מן הגזלן,

ו

הרי אם כן

לוקמה

הברייתא

בגזלן

עצמו!? כלומר, למה ציירה הברייתא דין זה בגזלן שמכרה לאחר, והרי אותו דין עצמו יכולה היתה הברייתא להשמיענו בגזלן עצמו שלא מכרה לאחר, שלא יעיד לו הנגזל נגד יהודה, כי הנגזל רוצה ומעדיף להוציא את השדה מיד הגזלן ולא מיד המערער.

ומשנינן:

משום דקא בעי למיתנא סיפא: מכר לו פרה מכר לו טלית

הרי זה מעיד לו עליה,

ד

דין זה הוא

דוקא

אם

מכר

הגזלן את הפרה או הטלית, ומשום שבפרה וטלית אין נגיעה לנגזל, כי כבר אינו יכול להוציאה מלוי, משום

דהוה ליה יאוש

ביד הגזלן

ושינוי רשות

ביד לוי, וכבר קנאה לוי, ושוב אין שמעון נוגע בעדות -

והרי אף בפרה וטלית אינו מעיד אלא בגזלן שמכר,

אבל לא מכר הגזלן, דהדרא ליה

[שחוזרת היא לשמעון],

לא

יעיד שמעון אף בפרה וטלית, ולכך

תנא רישא נמי: מכר

הגזלן.

ואכתי מקשינן על פירושו של רב ששת: והרי

סיפא נמי

לא יעיד שמעון ללוי נגד יהודה, ומשום ד

נהי דמייאש

שמעון

מגופיה

של החפץ שלא ישוב אליו, כלומר, הרי אף כי יודע שמעון שלא ישוב אליו גוף הגזילה ומשום שקנאה הקונה ביאוש ושינוי רשות -

מדמיה מי מייאש

[וכי מתייאש הוא גם מלגבות מהגזלן את דמי גזילתו], כלומר, וכי מוחל הוא לגזלן את דמי גזילתו!? ומאחר שאינו מוחל, נמצא שנוגע הוא בעדות להעיד שאין הפרה או הטלית של יהודה, כדי שיוכל לגבות מראובן הגזלן את דמי גזילתו, כי אם של יהודה היא, אין הגזלן חייב לו מאומה!? ומשנינן:

לא צריכא

, כלומר, הכא במאי עסקינן

דמית גזלן

, והפסיד שמעון את מעותיו, כי יורשיו אין חייבים לשלם, וכ

דתנן

:

הגוזל ומאכיל את בניו

, או שגזל

והניח

את הגזילה עצמה

לפניהם

, הרי אלו היורשים

פטורים מלשלם

, שהם לא גזלוה.

ותמהינן:

ולוקמה

ביורש!?

כלומר, אם בלאו הכי צריכים אנו לפרש שמת הגזלן, אם כן למה הוצרכה הברייתא עצמה להעמיד את דינה באופן שמכרה הגזלן לאחר, ולפסול את עדותו של שמעון לטובת הקונה, והרי יכולה היתה הברייתא ללמד את דינה באופן שלא מכרה כלל, אלא שמת הגזלן, ובא יהודה להוציא את הגזילה מיד היורש, ובזה יש חילוק בין שדה שאינו מעיד עליה כי נוגע הוא בעדות כדי שיוכל להוציאה מן היורש, ואילו בפרה וטלית הרי הוא מעיד משום שבלאו הכי אינו יכול להוציאה מן היורש שקנאה ביאוש ושינוי רשות!?

מוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:

הניחא למאן דאמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי

ואם הוריש הגזלן את הגזילה ליורשיו, אין הם קונים אותה,

שפיר

ניחא שהוצרכה הברייתא לומר שמכרה הגזלן לאחר.

אלא למאן דאמר: רשות יורש כרשות לוקח דמי

, אם כן

מאי איכא למימ

ר!? למה נקטה הברייתא שמכרה הגזלן, והרי כיון שהניחה ליורשיו כבר קנו הם את הפרה או הטלית, ואין הם צריכים להשיבה לשמעון, ושוב אין שמעון נוגע בעדות!?

ועוד קשיא ליה לאביי

על עיקר פירושו של רב ששת בברייתא: וכי הלשון "

מפני שאחריותו עליו

" ו"

אין אחריותו עליו

" הן הלשונות המתאימות, כדי לחלק בין שדה שהיא חוזרת לשמעון, לבין פרה או טלית שאינם חוזרים לו!? והרי "

מפני שהיא חוזרת לו

",

ו

"

אינה חוזרת לו

"

מיבעי ליה

לתנא לומר!

אלא

חוזרת הברייתא למה שסברה הגמרא בתחילה שפירוש הברייתא הוא שאין המוכר מעיד ללוקח, ברם אין הטעם מפני שאם יטרפנה המערער מן הלוקח יחזור הלוקח על המוכר, כי על זה קשה: מה בין בית ושדה לפרה וטלית, וכפי שהקשתה הגמרא לעיל, אלא הברייתא עוסקת באופן שהמוכר לא נתחייב באחריות אם יטרפנה המערער מיד הלוקח, ומכל מקום אינו מעיד עליה

כדרבין בר שמואל! דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל

:

המוכר שדה לחבירו שלא באחריות

[אם יטרפנה מערער, לא יפצה אותו המוכר],

אין מעיד לו

המוכר ללוקח -

עליה

כנגד מערער הטוען "שלי היא",

מפני

שהמוכר נוגע הוא בעדות,

ש

הרי

מעמידה

המוכר

בפני בעל חובו

שיגבה את הקרקע לפרעון חובו של המוכר, ואם יזכה בה יהודה, לא יגבה בעל חובו מקרקע זו.

וכך הוא פירוש הברייתא:

מכר לו בית או שדה, אין מעיד לו [המוכר ללוקח], מפני שאחריותו [של בעל חובו דמוכר] עליו.