בבא בתרא 29b — התלמוד בעברית

ומודי מר זוטרא

, שאמר: אם לא טען המערער כן בפירוש, אנחנו אין טוענים כן:

ב

בעלי קרקע שהיו

רוכלין המחזירין בעיירות

למכור קישוטי נשים, שאין דרכם לחזור לעירם אלא לזמן ארוך -

דאף על גב דלא טען

הרוכל המערער שיביא המחזיק עדים שיעידו על חזקת שלש שנים רצופות, מכל מקום

טענינן ליה אנן

בית הדין: שמא לא החזיק זה אלא כשהמערער הרוכל היה מחוץ לעירו, וכשהיה בא המערער לעיר היה עוזב את הבית, ושמא משום כך שתק ולא מיחה, שלא היה יודע שזה גר בביתו; ואין חזקתו חזקה, עד שיביא עדים שלא יצא מביתו אפילו לילה אחת.

ומודה רב הונא

שהצריך שלש שנים רצופות,

בחנותא דמחוזא

[בחנויות של מחוזא המוכרות לחם ויין], שאין צריך בהם שלש שנים רצופות, אלא כשהחזיק בהם שש שנים ביום די בכך, כיון

דליממא עבידא לליליא לא עבידא

[החנויות עשויות להשתמש בהם ביום ולא בלילה].

מעשה ב

רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא

, ד

זבון ההיא אמתא בהדי הדדי

[רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא קנו מאחר את שפחתו הכנענית] - ולא היו משתמשים בה שלש שנים רצופות הראויות לשני חזקה, אלא

מר

[אחד מהם]

אישתמש בה

שנה

ראשונה שלישית וחמישית, ומר

[השני]

אישתמש בה

שנה

שניה רביעית וששית

.

לאחר זמן

נפק ערער עילוה

[יצא ערעור על ידי אדוניה הראשון, שלא מכר להם כלל את האמה]!

אתו

רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא

לקמיה דרבא

לשאול בדינם!

אמר להו

רבא:

והרי

מאי טעמא עבדיתו הכי

[וכי למה לא השתמשתם בה שלש שנים רצופות], הרי אין זה אלא

כי היכי דלא תחזקו אהדדי

, [שלא תהיה לאחד מכם חזקת שלש שנים כלפי השני], ומשום שאין שלשת השנים רצופות.

ואם כן,

כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה

, [כשם שאין זו חזקה לאחד ביחס לשני], כך גם ביחס

לעלמא

[למערער חיצוני]

נמי לא הוי חזקה

, והפסדתם את האמה שקניתם.

ולא אמרן

שאין חזקתם חזקה,

אלא

בכגון

דלא כתוב עיטרא

[שטר חלוקת עבודה בין השותפים בעלי האמה],

אבל כתוב עיטרא, קלא אית ליה

, [יש קול לדבר], ולאחר שעברו שלש שנים שנשתמשו השותפים בשפחה לסירוגין, הוי חזקה.

אמר רבא

:

אכלה

המחזיק לשדה

כולה חוץ מבית רובע

[חלקת קרקע שזורעים בה רובע קב] אשר לא יעבד בה ולא יזרע, הרי זה

קנה

את

כולה

על ידי חזקתו, כלומר, יכול הוא לטעון "קניתיה"

חוץ מ

אותו

בית רובע

שאינו נאמן לטעון עליו "קניתיו עם שאר השדה"!

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

:

ולא אמרן

, שאינו נאמן לטעון אף על בית הרובע שלקוחה היא בידו,

אלא

בבית רובע

דבת זריעה היא

, והיות ולא זרעה, הרי לא החזיק בה ולא קנאה.

אבל

אם אותו בית רובע

לאו בת זריעה היא

, הרי זה

קני לה אגב ארעא

[נאמן הוא לטעון קניתיו, שהחזקה שהחזיק בשאר, מועילה אף לזה].

מתקיף לה רב ביבי בר אביי

:

אלא מעתה

שכאשר אין השדה בת זריעה, אין שייך בה עצמה חזקה, אם כן

צונמא

[סלע] שאינו בר זריעה,

במה יקנה!?

כלומר: כיצד יחזיק בו!?

אלא

בהכרח ד

באוקומי בה חיותא ומשטחא

בה פירי

[בהעמדת בהמותיו שם לרעות ולרבוץ, או בשטיחת פירות עליו],

הכא נמי

בבית רובע שאינה בת זריעה

איבעי ליה לאוקומי בה חיותא, אי נמי משטחא בה פירי

, [היה לו להחזיק באותו בית רובע באחד משני הדרכים שנזכרו].

מעשה ב

ההוא

גברא

דאמר ליה לחבריה

שהיה מחזיק בביתו "

מאי בעית בהאי ביתא

[מה מעשיך בביתי] "!?

אמר ליה

המחזיק למערער "

מינך זבינתיה

[ממך קניתיו]

ואכלית שני חזקה

".

אמר ליה

המערער למחזיק "והרי

אנא בשכוני גוואי הואי

[דר הייתי בחדרים הפנימיים, והייתי עובר דרך החדרים החיצוניים בהם אתה ישבת], ומשום כך לא מחיתי בך"!

אתו

המערער והמחזיק

לקמיה דרב נחמן

לשאול בדינם

; אמר ליה

רב נחמן למחזיק:

זיל ברור אכילתך

, [לך וברר את אכילתך], כלומר: אין חזקתך חזקה, אלא אם כן תוכיח - כטענתך - שלא היה המערער בחדרים הפנימיים.

אמר ליה רבא לרב נחמן

: וכי אטו

הכי דינא

שחובת הראיה מוטלת על המחזיק שלא היה המערער בחדרים הפנימיים!? והרי קיימא לן:

המוציא מחבירו עליו הראיה;

ואף המערער הוא זה שבא להוציא את המחזיק מן הבית שהוא דר בו, ועליו מוטלת חובת ההוכחה שאכן היה בחדרים הפנימיים!? מקשה הגמרא: הרי נמצא שרבא מעמיד את הבית - כאשר נולד ספק - בידי הלוקח, ואילו רב נחמן מעמיד אותו ביד המוכר

; ו

אם כן

רמי דרבא אדרבא

[יש להקשות סתירת דברי רבא כאן לדבריו במקום אחר],

ו

כן

רמי

מ

דרב נחמן אדרב נחמן!?

שהרי מצינו שנחלקו בספק אחר שבין המוכר ללוקח, ושיטת רבא ורב נחמן שם, היא היפך שיטותיהם כאן!