בבא בתרא 174a — התלמוד בעברית

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה

-

אחד זה ואחד זה

בין הערב ובין הקבלן

לא יפרע מהן

תחילה, אלא יגבה מן הנכסים של הלווה.

אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו

-

הלכה כמותו

אפילו שהוא דעת יחיד.

חוץ מ

שלושה מקומות שאין הלכה כמותו, ואלו הן:

א.

ערב

היינו הדין האמור כאן, שאנו פוסקים כי המלוה יכול להיפרע מערב קבלן למרות שיש ללוה נכסים, וכדעת חכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל.

ב.

וצידון,

הוא הדין שנידון אגב מעשה שהיה בצידון בתנאי הגט [גיטין עד, א], שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם התנה שהגט יחול אם תתן לו חפץ מסוים, האם יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמי החפץ, והלכה כחכמים שאינה יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמי החפץ.

ג.

וראיה אחרונה,

מחלוקת אחרונה שנחלק עם חכמים בענין הבאת ראיה לבית דין [בסנהדרין לא א], אם מביא אדם ראיה לבית דין אחרי שהודה כי אין לו ראיות - אין סומכים על ראיה זו, אף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל סומכים עליה.

אמר רב הונא

: כיצד נעשה אדם ערב, וכיצד הוא נעשה קבלן, אם אמר:

הלוהו ואני ערב,

או

הלוהו ואני פורע,

או

הלוהו ואני חייב,

או

הלוהו ואני אתן

-

כולן לשון ערבות הן,

משום שאמר לשון "הלווהו", שמשמעותו כי המקבל יהיה הלוה, והוא מתחייב לערוב לו שאם המקבל לא יפרע, הוא יפרע לו.

ואם אמר:

תן לו ואני קבלן,

או

תן לו ואני פורע,

או

תן לו ואני חייב,

או

תן לו ואני אתן

-

כולן לשון קבלנות הן,

משום שאמר לשון "תן לו" שמשמעותו, תן לו על חשבוני, ובכך שהמלוה נתן למקבל בשליחותו, נעשה קבלן של ההלואה.

איבעיא להו

: אם אמר בלשון:

הלוהו ואני קבלן,

או

תן לו ואני ערב, מאי?

האם מה שקובע אם הוא ערב או קבלן, הוא מה שאומר בלשון "הלווהו" או בלשון "תן לו", או שמא מה שקובע הוא מה שאומר בלשון "ערב" או בלשון "קבלן".

אמר רבי יצחק

: אם הזכיר

לשון ערבות

משמעותו

ערבות,

ואם הזכיר

לשון קבלנות

משמעותו

קבלנות.

ואין זה משנה אם הזכיר בהם לשון "הלווהו" או לשון "תן לו".

רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן,

אפילו אמר: תן לו ואני ערב, או הלווהו ואני פורע, או הלווהו ואני חייב, או הלווהו ואני נותן לך,

בר

[חוץ]

מ"הלוהו ואני ערב",

שהזכיר בו גם לשון "הלווהו" וגם לשון "ערב", רק באופן זה הוציא עצמו מכלל קבלנות.

רבא אמר: כולן לשון ערבות הן,

אפילו אמר: הלווהו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, שכל אלו משמעותם: אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא בעצמו, ולא יפרע מן הערב תחילה, אלא מן הלוה.

בר

[חוץ]

מ"תן לו ואני נותן",

שמשמעותו קבלנות, כיון שהזכיר לשון מתנה, גם בנתינת המלוה "תן לו" וגם בהתחייבות שלו "ואני אתן" שבאותו לשון שציוהו למסור למקבל, באותו לשון קבל עליו לפרעו, וכל שכן אם אמר: תן לו ואני קבלן, הרי זה כאילו קבל הוא עצמו את ההלוואה מיד המלוה בערבות, והמלוה יכול לגבות ממי שרוצה תחילה. והלכה כרבא.

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמר אבא

: אם אומר:

תן לו ואני נותן

-

אין

למלוה על הלוה כלום,

אלא כל התביעה היא על הקבלן בלבד.

ודחינן:

ולא היא,

אין הדבר כן, אלא

לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד,

עד שהערב עצמו יקח בפועל את הכסף מיד המלוה ויתן ללווה, ואז תובע המלוה רק מן הערב.

מעשה:

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה,

היה דיין שהוריד את המלוה לנכסי הלווה לפני שתבע מן הלווה לפרוע את החוב,

סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא,

רב חנין סילק את המלוה מנכסי הלווה.

אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא,

מי החכם שיכול לעשות כן לסלק את המלוה מנכסי הלוה

אי לאו

שהיה עושה כן

רב חנין בריה דרב ייבא!

קסבר

רבא:

נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה,

נכסיו של אדם הם נעשים ערבים שלו, שנאמר [משלי כב כז]: "אם אין לך לשלם למה [תגרום שהמלוה ] יקח משכבך מתחתיך".

ולכן יש לדון את הנכסים כדין ערב,

ותנן

במשנתינו:

המלוה את חבירו על ידי ערב

-

לא יפרע מן הערב, וקיימא לן

שפירוש המשנה הוא

לא יתבע ערב תחלה.

וכיון שנכסיו של האדם הם כמו ערבים שלו, אם כן המלוה אינו רשאי לגבות את חובו מנכסי הלווה, קודם שתובע את הלווה לשלם, כי שמא יש ביד הלווה כסף לתשלום החוב

מביאה הגמרא מעשה ב

ההוא ערבא דיתמי

שאביהם לווה בחייו, והוא נעשה ערב למלוה בשבילו,

דפרעיה

שפרע

למלוה

לאחר מות הלוה

מקמי דלודעינהו

לפני שהודיע

ליתמי

שיפרעו את החוב, ולאחר שפרע למלוה מכספו, הוא בא לתבוע מהם את הכסף.

אמר רב פפא

: לאחר שהערב שילם את החוב, אינו יכול לתבוע מהיתומים את מה ששילם, כי היתומים נתחייבו לערב בחוב של מלוה על פה, שאין שטר על החוב שחייבים לערב, ולא נשתעבדו נכסיהם לתשלום החוב, והחיוב לשלם חוב של מלוה על פה הוא רק מדין

פריעת בעל חוב

מצוה,

ויתמי

הפחותים מגיל י"ג

לאו בני

מיעבד מצוה נינהו,

אינם חייבים במצוות, ואי אפשר לכפותם לפרוע החוב, ורק כאשר יגדלו יוכל לתובעם בדין.

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר

: היתומים הם בני עשיית מצות פריעת חוב, אבל מטעם אחר הערב אינו גובה מהם את החוב עד שיגדלו וידעו לטעון ולברר את דינם, כי

אימר צררי אתפסיה

שמא אביהם נתן לבעל חוב מעות או כסף וזהב במשכון בשעת מיתה, כדי לפטור את הערב, ולא הספיק ליטול את השטר מיד הלוה. ומקשינן: כיון שלשני הטעמים אין הערב גובה מהיתומים עד שיגדלו,