בבא בתרא 169b — התלמוד בעברית

אמר להו

רב פפא [או רב אשי]: אין מכאן ראיה, כי לעולם

בעלמא כותבין שובר. והכא, היינו טעמא

שאין כותבים אחריות בשטר השני, משום שהשובר לא יועיל.

דדלמא אזיל בעל חוב וטריף מיניה דלוקח,

שמא הבעל חוב [הנגזל] יטרוף מהלוקח הזה שטוען שאבד שטרו,

ואזיל איהו וטריף לקוחות,

ולאחר מכן הוא ילך ויטרוף מהלקוחות של המוכר שלו ולא מהמוכר עצמו.

ושובר גבי לקוחות, ליכא.

השובר הרי נמצא בידי המוכר ולא בידי הלקוחות, ונמצא, שלמרות השובר, עדיין קיים החשש שמא יטרוף פעמיים משני לקוחות של המוכר.

ומקשינן:

סוף סוף,

הרי ה

לקוחות

הללו שטרפו מהם שדותיהם,

לאו אמרי דארעא הדרי!?

וכי הם אינם חוזרים למוכר, בעל הקרקע, לתבוע ממנו את דמי השדות ששילמו? ואם כן, יוכל המוכר להציג לפניהם את השובר, ויתברר שהוא טרף פעמיים שלא כדין!?

ומתרצינן: מכל מקום,

אדהכי והכי,

בינתיים עד שהלקוחות יבאו אל המוכר,

שמיט ואכיל פירי.

הוא יאכל מהפירות של השדה שטרף שלא כדין, ו"קשה גזל הנאכל" להוציאו מיד הגזלן.

אי נמי,

יש לחשוש,

ללוקח שלא באחריות.

שמא אותו לוקח שטרפו ממנו פעם שניה קנה את השדה מהמוכר בלי אחריות, והוא לא ילך בכלל למוכר לתבוע את דמיה שהרי אין לו אחריות עליה, ונמצא מפסיד את שדהו שלא כדין.

ומקשינן:

אי הכי, שטרי הלואה נמי!?

האיך אמר רב פפא שבעלמא כותבים שובר באופן שהמלוה טוען שאיבד את שטרו, ואנו מחייבים את הלוה לשלם על סמך השובר שבידו, והרי גם שם נחשוש שמא המלוה לא איבד את שטרו והוא ילך ישר לאחד מהלקוחות של הלוה ויטרוף ממנו, שהרי השובר נמצא אצל הלוה והוא אינו יודע ממנו? ומבארת הגמרא:

התם,

בשטרי הלואה,

דזוזי מסיק,

שהמלוה תובע מהלוה כסף, הרי כשהוא בא לטרוף מהלקוחות שלו הם אינם ממהרים ליתן להם את קרקעותיהם, כי

אמרי,

הם סבורים,

פייסיה בעל חוב בזוזי,

מן הסתם הלוה כבר שילם לו בינתיים את החוב. לכן, הם הולכים קודם אל הלוה, לברר אם הוא אכן לא שילם למלוה, ואז מתברר להם שיש לו שובר, ושהחוב הזה כבר נפרע, ולכן ניתן לכתוב שובר בשטר הלואה. אבל

הכא,

באותו לוקח שטרפו לו את שדהו,

דארעא מסיק,

שהוא תובע מהמוכר שלו שיתן לו שדה אחרת במקומה, הרי כשהוא בא ללקוחות של המוכר הם אינם מתמהמהים ליתן לו את קרקעותיהם, כי

מידע ידעי דמאן דמסיק ארעא, בזוזי לא מפייס.

הם יודעים שהמוכר עדיין לא שילם לו, כי בדרך כלל, מי שתובע קרקע מהשני, אינו ממהר להתפשר לקבל כסף במקום הקרקע עד שהוא יהיה בטוח שהשני לא יוכל לתת לו קרקע, ובינתיים הוא יאכל מהפירות שלהם. לכן לא כותבים לו אחריות בשטר השני.

אמר מר: חוץ מן האחריות שבו

.

ודנה הגמרא:

היכי כתבינן?

כיצד כותבים נוסח של שטר בלי אחריות?

ומבארת הגמרא:

אמר רב נחמן: דכתבי הכי: שטרא דנן, דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי

[השטר הזה לא נכתב כדי שיוכל הלוקח לגבות בו, לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין של המוכר]

אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה דלוקח!

כל מטרתו היא, שהשדה תישאר בידי הלוקח, ולא יוכל המוכר להתכחש שלא מכר לו אותה.

אמר רפרם:

זאת אומרת,

מדברי רב נחמן למדנו: שטר שלא נכתב בו "

אחריות", טעות סופר הוא.

אנו אומרים שהסופר אשר כתב את השטר הוא שטעה ולא כתב את דבר האחריות, והרי זה כאילו נכתבה האחריות, כי אין אדם קונה שדה בלי לקבל עליה אחריות.

שהרי רב נחמן אמר

טעמא דכתב ליה הכי,

שרק בגלל שהמוכר כתב לו בפירוש על השטר השני שאין בו אחריות.

הא לא כתב ליה הכי, גבי

. אבל אם לא היה כותב זאת במפורש, היה דינו כשטר שיש בו אחריות לגבות מנכסי המוכר במקרה שיטרפו ממנו את השדה.

רב אשי אמר: אחריות

-

לאו טעות סופר הוא!

אלא צריך לכתוב במפורש בשטר שאין בו אחריות.

ומאי

"

חוץ מאחריות שבו

"?

דלא כתיב ביה אחריות.

שלא כותבים בשטר את האחריות, וממילא אין בו אחריות, ולא כדברי רב נחמן שצריך לכתוב בפירוש שאין בו אחריות.

ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא,

מעשה באשה שנתנה כסף לאדם אחד

למיזבן לה ארעא

כדי שיקנה לה שדה.

אזל, זבן לה.

הלך אותו אדם וקנה לה שדה שלא באחריות, שהמוכר אינו אחראי לשלם לה אם יטרפו לה את השדה.

אתיא לקמיה דרב נחמן.

באה האשה לפני רב נחמן, לטעון על אותו אדם על שקנה לה את השדה שלא באחריות.

אמר ליה

רב נחמן לאותו אדם: יכולה היא לטעון "

לתקוני שדרתיך, ולא לעוותי".

היא שלחה אותך כדי להועיל לה, ואילו אתה קילקלת בשליחותך!

לכן,

זיל זבנה מיניה,

לך אתה וקנה מהמוכר את השדה

שלא באחריות,

כלומר כתוב את השטר מכר על שמך,

והדר זבנה ניהלה,

ואחר כך מכור את השדה לאשה

באחריות

.

שנינו בברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר

, חזרה מתנתו.

וחכמים אומרים: מתנתו קיימת

.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל שחזרה מתנתו?

ומבארת הגמרא:

אמר רב אסי

: כי

נעשה כאומר לו

הנותן:

שדה זו נתונה לך

רק

כל זמן שהשטר

עדיין

בידך,

ומיד שהחזיר לו את השטר נתבטלה המתנה.

מתקיף לה רבה: אי הכי, נגנב או אבד

השטר מיד המקבל,

נמי,

האם גם כאן נאמר שהמתנה בטלה!?

ומבארת הגמרא:

אלא, אמר רבה: ב

"

אותיות נקנות במסירה

",

קמיפלגי.

האם אדם יכול להקנות את זכויותיו האמורות בשטר על ידי מסירת השטר בלבד, או שמא צריך לזה קנין נוסף, בזה נחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן:

רבן שמעון בן גמליאל סבר: אותיות נקנות במסירה.

ולכן כאשר מקבל המתנה מחזיר את השטר לנותן הוא מקנה לו בכך את המתנה בחזרה.

ורבנן סברי: אין אותיות נקנות במסירה.

שנתינת השטר אינה מהוה קנין על המתנה, ולכן המתנה עדיין קיימת.

תנו רבנן: הבא לידון בשטר ובחזקה,

אדם שבא להתגונן כנגד מי שמערער על בעלותו בשדה, והוא טוען לו שקניתי ממך את השדה ועדיין שטר המכירה בידי, וגם יש לי עדי חזקה,

נידון בשטר, דברי רבי

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: נידון

בחזקה.

והגמרא תיכף תבאר את מחלוקתם באופנים שונים.

ודנה הגמרא:

במאי קמיפלגי?

ומבארת הגמרא:

כי אתא רב דימי אמר: באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי.

מדובר באופן שהמחזיק בשדה טוען שהוא קנה את השדה משמעון, שקנאה מלוי, ושמעון לא כתב לו שטר חדש אלא מסר לו את השטר שקיבל מלוי.