בבא בתרא 168a — התלמוד בעברית

אמר אביי: אף על גב דאמור רבנן

כלל בנוגע לעד הרוצה לחזור מעדותו, שאינו יכול לחזור בו, אלא, "

כיון שהגיד

העד את עדותו,

שוב אינו חוזר ומגיד

עדות הסותרת את דבריו הראשונים". ואם כן, לכאורה, לא היינו צריכים לקבל את חזרתו של רב ירמיה בר אבא ממה שאמר בתחילה שזו אינה אותה אשה שהוא חתם לה על השובר, אך

צורבא מרבנן,

תלמיד חכם כמו ירמיה בר אבא,

לאו אורחיה למידק,

אין דרכו להסתכל כל כך על נשים ולזהותן. ולכן מה שהוא אמר בתחילה שאינו מכיר אותה, אין לזה תוקף של "הגדה" שימנע ממנו את חזרתו מדבריו לאחר מכן. אלא אנו מאמינים לו במה שהוא אומר, שלאחר ששם לב, הוא נוכח שאכן זו היא אותה אשה, אלא שהזדקן עתה קולה.

ומביאה עתה הגמרא עוד מעשה בשובר.

ההוא תברא, דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא. אמרה ליה,

טענה האשה:

לאו אנא הואי!

לא אני היא האשה שחתמת לה על שוברה.

אמר לה

רב ירמיה בר אבא:

איברא, אנת

הות!

אכן זו את שחתמתי לך.

אמר אביי: אף על גב דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק,

למרות שתלמיד חכם אין דרכו לדקדק כל כך בזיהוי נשים, אך

כיון דדק, דק.

אם הוא אומר שדקדק היטב ומצא שזו אותה האשה, אנו סומכים עליו ופוטרים את הבעל מלשלם לה את כתובתה.

אמר אביי: האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא,

תלמיד חכם שהולך לקדש [לארס] לו אשה,

נידבר עם הארץ בהדיה,

יקח עמו עם הארץ,

דלמא מחלפו לה מיניה.

שמא כשיגיע לנישואין, יחליפו ויתנו לו אשה אחרת, שהרי תלמיד חכם אינו מסתכל כל כך בנשים, ולכן יקח עמו עם הארץ שמסתכל היטב על האשה שהוא מקדש.

שנינו במשנה:

והבעל נותן שכר

הסופר של הגט.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא

הוא צריך לשלם שכר הסופר?

ומבארת: משום

דאמר קרא

[דברים כד ג] "

וכתב

לה ספר כריתות

ונתן

בידה", משמע שהבעל הנותן את הגט הוא צריך לכותבו על חשבונו.

ומוסיפה הגמרא:

והאידנא דלא עבדינן הכי,

בזמנינו, שלא נוהגים כן, אלא נוהגים שהאשה משלמת לסופר, טעמו של דבר הוא, כי

שדיוהו רבנן אאשה,

חכמים תיקנו כן והטילו על האשה את תשלום שכר הסופר,

כי היכי דלא לשהייה.

כדי שלא יעגן אותה הבעל על ידי שלא ירצה לשלם את שכר הסופר.

שנינו במשנה:

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו

וכו' והלוה נותן שכר.

ודנה הגמרא:

פשיטא,

שהלוה צריך לשלם את שכר הסופר, שהרי רק הוא הנהנה מההלואה!?

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

המשנה הוצרכה להשמיענו זאת,

בעיסקה

שהוא נותן לו את הכסף לא בתור הלואה אלא בתור עיסקה, דהיינו שהמקבל יתעסק בו, ושניהם יתחלקו ברווחים. ובכל זאת רק המקבל משלם את שכר הסופר של שטר העיסקה, משום שהוא הנהנה העיקרי מהעיסקה, שהוא מרויח מהכסף של הנותן.

שנינו במשנה:

כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח

עמו וכו' והלוקח נותן שכר.

ודנה הגמרא:

פשיטא

שהלוקח צריך לשלם את שכר הסופר, שהרי תמיד הקונה שדה הוא הנהנה מהמכירה!?

ומבארת הגמרא:

לא צריכא

אלא

במוכר שדהו מפני רעתה,

שיש בה מום גדול, או מפני שרחוקה ממנו, ומשמיעה המשנה שבכל זאת הקונה נהנה יותר מהמוכר. שנינו במשנה:

אין כותבין שטרי אירוסין

ונישואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר.

ודנה הגמרא:

פשיטא

שהחתן צריך לשלם את שכר הסופר, שהרי הוא קונה את האשה!?

ומבארת הגמרא:

לא צריכא, דאפילו

אם החתן הוא

צורבא מרבנן, דניחא ליה לחמוה לקרוביה,

שחמיו רוצה בנישואיו שהוא משיא את בתו לתלמיד חכם, בכל זאת החתן צריך לשלם את שכר הסופר.

שנינו במשנה:

אין כותבין שטר אריסות וקבלנות

אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר.

ודנה הגמרא:

פשיטא

שהמקבל צריך לשלם את שכר הסופר, שהרי הוא המרויח מהעיסקה!?

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

אלא

בבורה.

שצריך להוביר [להשבית] את השדה למשך שנה או שנתיים, ומשמיעתנו המשנה כי למרות שהמקבל אינו מרויח בינתיים כלום מהשדה, בכל זאת הוא צריך לשלם את שכר הסופר בגלל הרווח העתידי.

שנינו במשנה:

אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם

.

ודנה הגמרא:

מאי

"

שטרי בירורין

"?

ומבארת הגמרא:

הכא תרגימו,

כאן בבבל פירשו שהכוונה ל

שטרי טענתא.

שסופרי הדיינים כותבים בשטר את טענות בעלי הדין כדי שלא יוכלו לאחר מכן לטעון טענות אחרות, ועל פי אותן הטענות פוסקים הדיינים את הדין.

רב ירמיה בר אבא אמר

: כותבים בשטר "

זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד

", שבעל דין פלוני בירר [בחר] לו את הדיין פלוני, ובעל דין פלוני את פלוני [ושני הדיינים ביחד בוחרים עוד דיין שלישי, והם יהיו בית הדין שידונו בענינם].

שנינו במשנה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו

.

ודנה הגמרא:

לימא,

האם יש לנו לבאר ולומר,

ב"כופין על מדת סדום", קא מיפלגי.

לפי שזו היא מדת סדום, לומר "שלי שלי, ושלך שלך", וכך גם כאן, כאשר אחד מבעלי הדין אינו רוצה לשלם שכר הסופר של שטר הבירורין המשותף אלא רוצה שיהיה לו שטר נפרד, ולחבירו שטר נפרד.

והאם נאמר שבזה חולקים תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל:

דמר

תנא קמא

סובר: כופין

על מדת סדום, ולכן, אם אחד מבעלי הדין רוצה בשטר נפרד, אין מסכימים לדבר, אלא כופים אותו בית דין שיסכים לשטר משותף, כדי לחסוך מהשני את מחצית ההוצאות, שהרי הוא אינו מפסיד מכך כלום.

ומר

רבן שמעון בן גמליאל

סבר: אין כופין

על מדת סדום, ולכן הוא יכול לעמוד על כך שהוא רוצה בשטר נפרד, למרות שזו מדת סדום.

ודחינן:

לא!

אלא

דכולי עלמא

סוברים שכופין על מדת סדום.

והכא היינו טעמא דרבן שמעון בן גמליאל,

כי הוא סובר שאין זו מדת סדום מצד אותו שמסרב לשטר בירורין משותף, משום

דאמר ליה

לבעל דינו:

לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי.

איני רוצה שטענותי יהיו כתובים בשטר אחד עם טענותיך,

דדמית עלאי כי אריא ארבא

[כי אתה דומה בעיני לארי אורב], כלומר איש מריבות אתה, ותמיד כשתעיין בשטר ותראה שם את טענותיך ואת טענותי, תתגולל עלי ונבא לידי מריבה.

מתניתין:

מי שפרע מקצת חובו,

לוה ששילם חלק מהחוב הכתוב בשטר, ולא רצו לטרוח ולכתוב שובר על הסכום ששולם,

והשליש את שטרו,

המלוה והלוה הסכימו ביניהם להשליש את השטר בינתיים בידי אדם שלישי הנאמן עליהם.

ואמר לו

הלוה לשליש:

אם לא אתן לך

את יתרת החוב

מכאן ועד יום פלוני, תן לו

למלוה את

שטרו!

כך שיוכל לגבות את כל מה שכתוב בשטר, ואפילו מה שכבר שולם.

הגיע

ה

זמן

האמור,

ולא נתן

הלוה את יתרת החוב לשליש:

רבי יוסי אומר: יתן

השליש את השטר למלוה, ויגבה את כל הנאמר בו, שהרי כך התחייב הלוה.

רבי יהודה אומר: לא יתן

השליש את השטר למלוה, למרות התחייבותו של הלוה, ותיכף תבאר הגמרא את טעם מחלוקתם.

גמרא:

ודנה הגמרא:

במאי קמיפלגי

רבי יוסי ורבי יהודה? ומבארת הגמרא: הם חולקים בדין "אסמכתא", שענינו הוא: המבטיח לחבירו לעשות למענו דבר פלוני, ואם לא יעשה כן הוא מתחייב לתת לו כך וכך, הרי יש מקום לומר שאף אם בסוף לא יעשה את מה שהבטיח, לא תחול התחייבותו, כי הוא לא התכוון באמת להתחייב לו, אלא הבטיח כן משום שהוא סמך על עצמו שיוכל לקיים את הבטחתו ולא יצטרך לממש את התחייבותו.

וגם כאן, הם חולקים לגבי ההתחייבות הזאת שנתן הלוה לשליש, כיון שהיא בגדר "אסמכתא" [שהרי מה שאמר כך הלוה הוא רק משום שסמך על עצמו שיוכל לשלם עד יום פלוני את יתרת החוב] - האם היא חלה או לא.

רבי יוסי סבר: אסמכתא קניא.

כלומר ההתחייבות חלה, ונקנית לשני, ולכן צריך השליש ליתן את השטר למלוה כפי שהתחייב הלוה.

ורבי יהודה סבר: אסמכתא לא קניא.

התחייבות שכזאת אינה חלה, ולכן לא יתן השליש את השטר למלוה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי יוסי,

שאסמכתא קניא.

כי אתו לקמיה דרבי אמי,

כשהיה מגיע לרבי אמי נידון בדיני אסמכתא,

אמר להו: וכי

מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה,

כמה פעמים הוא לימד אותנו ש

הלכה כרבי יוסי, אני מה אעשה?!

כיצד אפסוק שאסמכתא לא קניא!?

ומסיקה הגמרא:

ואין הלכה כרבי יוסי

אלא אסמכתא לא קניא.

מתניתין:

מי שנמחק שטר חובו,

שנפלו עליו מים או שנטשטש מרוב ימים,

מעמיד עליו עדים,

הוא מביא עדים שיודעים מה היה כתוב בשטר,

ובא לפני בית דין

,

והעדים הללו

עושין לו קיום

בפני בית הדין, דהיינו שכותבים לו:

איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו

[שנכתב]

ביום פלוני

, [וכאן הם כותבים את כל מה שהיה כתוב באותו שטר].

ופלוני ופלוני

[היו]

עדיו

", שחתמו על אותו שטר. ואחר כך חותמים העדים הללו את שמותיהם בסוף.