בבא בתרא 161b — התלמוד בעברית

לאו דיעקב הוא,

שאנו יודעים שאין שום אדם במדינה הזאת ששמו יעקב, שזו חתימתו.

ומקשה הגמרא:

ודלמא בשמיה דאבוה חתם,

שמא יטעו בית הדין, ויחשבו שזו היא חתימתו של ראובן עצמו, שהוא נוהג לחתום בשם אביו לכתוב אביו!

ומתרצת הגמרא:

לא שביק שמיה דידיה, וחתים בשמיה דאבוה.

לא יטעו בכך, לפי שאדם לא נוהג לחתום בשם אביו במקום לחתום בשמו.

ומקשה הגמרא:

ודלמא סימנא בעלמא הוא דשווייה,

שמא הוא נוהג לחתום יעקב לא בתור שם, אלא בתור סימן הוא בחר באותיות אלו!?

דהא רב, צייר כוורא,

רב היה עושה צורת דג כסימן לחתימתו, וכולם ידעו שזו חתימתו של רב.

רבי חנינא צייר חרותא,

ענפי דקל היה מצייר כסימן לחתימתו.

רב חסדא

היה כותב את האות

סמ"ך

משמו, בלבד.

רב הושעיא

היה כותב את האות

עי"ן

משמו, בלבד.

רבא בר רב הונא

היה מצייר

מכותא,

תורן של ספינה.

ומתרצת הגמרא:

לא חציף איניש לשוייה לשמיה דאבוה סימנא.

אדם אינו מעיז להשתמש בשמו של אביו כסימן לחתימתו.

מר זוטרא אמר: למה לך כולי האי?

מדוע צריך ליישב את דעת רבי ירמיה בר אבא בתירוצים דחוקים? והרי אפשר לפרש בפשיטות:

כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת, פסול.

שכל חתימות העדים בשטר מקושר צריכות להתחיל ולסיים בדיוק באותו מקום, זה תחת זה. ואם כן, לא צריך לומר שהעדים חותמים דוקא מלמטה למעלה, אלא בין אם הם חותמים מלמעלה למטה מראש השטר לסופו, ובין אם הם חותמים מלמטה למעלה, ניחא. שאם הם חותמים מלמעלה למטה, הרי אינו יכול להוסיף שורות בסוף השטר, שאז יהא מתחת לחתימות העדים. ואם הם חותמים מלמטה למעלה, הרי אם יחתוך את השורה האחרונה, נמצא שכל העדים חסר שמם הראשון, ויהא ניכר שזו היא רמאות.

אמר רבי יצחק בר יוסף, אמר רבי יוחנן: כל המחקין כולן,

אם יש מחיקות בשטר במקום שהוא כשר [כגון במקום שלא יתכן שהיה כתוב שם "שריר וקיים", ] צריך לקיים אותם, שיכתוב בסוף השטר "

ודין קיומיהן

" [אלו הם הקיומים שבשטר זה], ויפרט את המלים שהגיה במקום המחקין. שאם לא כן, יש לחשוש שהוא מחק והגיה כרצונו, לאחר חתימת העדים.

וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה.

צריך לכתוב בשורה אחרונה סיכום של תוכן השטר, כמו שאנו נוהגים לכתוב "וקנינא מפלוני בן פלוני לפלוני ככל מה דכתב ומפרש לעיל". ולא שיהא כתוב שם ענין חדש שיש בו משמעות, כגון איזה תנאי, שהשטר תלוי בו.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא?