בבא בתרא 138a — התלמוד בעברית

כאן, בצווח מעיקרא.

מיד כשמסר לו את השטר התחיל לצווח.

אזי לא קנה בעל כרחו, כיון שאי אפשר לזכות לאדם דבר בעל כרחו, שהרי חוב הוא לו. דכתיב, "שונא מתנות יחיה", ואין חבין לאדם אלא מדעתו .

ומכל מקום, אף על פי שמקבל המתנה לא זכה בה, אין הנכסים חוזרים לרשות הנותן, שהרי סילק את עצמו מהם. אלא הפקר הם, וכל הקודם ומחזיק בהם זוכה בהם .

כאן, בשותק מעיקרא,

בשעה שקיבל את שטר המתנה,

ולבסוף צווח.

אזי קנה, ואינו יכול להפטר מאותם נכסים אלא על ידי שיפקירם, או יתנם במתנה .

אמר רב נחמן בר יצחק, זיכה לו

את נכסיו

על ידי אחר

בפניו

, ושתק

בשעה שנתנו את השטר לאחר בעבורו,

ולבסוף

כשבאו לתת לו את השטר,

צווח, באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן,

האם קנה או לא.

דתניא, הכותב נכסיו לאחר, והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי בהן",

כיון שאינני חפץ לשאת בהוצאות אחזקתם .

אם היה רבן שני

, היינו, מקבל המתנה,

כהן, הרי אלו אוכלין בתרומה

ככל קנין כספו . כלומר, על כרחו זכה בהם, והרי הם כרכושו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן", כבר זכו בהן יורשין.

היינו, הראשון או יורשיו . עד כאן הברייתא.

והוינן בה, ו

כי

תנא קמא

סבר שזכה בהן בעל כרחו,

אפילו עומד וצווח?!

אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו, דכולי עלמא לא פליגי דלא קני.

שתק ולבסוף צווח, דכולי עלמא לא פליגי דקני.

כדלעיל.

כי פליגי,

במקרה

שזיכה לו

את המתנה

על ידי אחר, ושתק, ולבסוף,

כשנתנו לו את השטר,

צווח.

דתנא קמא סבר, מדשתיק,

בתחילה, בשעה שהקנה לו,

קנינהו. והאי דקא צווח

לבסוף,

מהדר הוא דקא הדר ביה.

רוצה לחזור בו מהסכמתו. אך כיון שכבר זכה בנכסים, אינו יכול לחזור בו בלא קנין.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר, הוכיח סופו

, שצווח,

על תחלתו,

שאינו חפץ בנכסים כלל.

והאי דלא צווח עד השתא, דסבר, כי לא מטו לידי מאי אצווח

[מדוע אצוח כל זמן שלא הגיע השטר לידי]

?.

תנו רבנן

בבריתא:

שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני

",

ובמקרה שלא שייר לעצמו נכסים נוספים, זכו המקבלים בדיבורו בלא קנין. דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.

ו

אין אומרין כל הקודם בשטר זוכה

. ו

לפיכך,

אם

יצא עליו שטר חוב, גובה

מכולם

באופן יחסי לחלקם.

כגון, אם בא לגבות תשעה דינרים, גובה מן המאתים שני דינרים, ומן השלש מאות שלשה דינרים, ומן הארבע מאות ארבע דינרים.

אבל אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני", אומרין כל הקודם בשטר זוכה.

כיון שכוונתו שאם ישתייר מנכסיו אחרי שיתנו לראשון, יזכה השני, וכן הלאה.

ו

לפיכך,

אם

יצא עליו שטר חוב, גובה מן האחרון. אין לו

כדי חובו

, גובה משלפניו,

ואם עדיין

אין לו

כדי חובו,

גובה משלפני פניו.

תנו רבנן

בברייתא:

שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור, כראוי לו",

כיון שהוסיף ואמר "כראוי לו", ודאי ליפות כחו בא. ולכן,

נוטלן, ו

בנוסף עליהם

נוטל את בכורתו.

ו

אם אמר

"תנו מאתים זוז לפלוני בני,

בבכורתו", ידו על העליונה, רצה, נוטלן.

אם בכורתו פחותה ממאתים זוז.

אך אם

רצה, נוטל בכורתו.

כגון שבכורתו יתרה על מאתים זוז. אךאינו נוטל שניהם.

ו

כן

שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי, כראוי לה",

כיון שכפל דבריו לחינם, ודאי בא ליפות את כחה. ולכן,

נוטלתן, ונוטלת את כתובתה.