בבא בתרא 132a — התלמוד בעברית

בעי רבא

: בפשטות דברי שמואל נאמרו בשכיב מרע שכתב נכסיו, שאומדים את דעתו שלא התכוין למתנה גמורה. אך

בבריא

הכותב כל נכסיו לאשתו,

היאך

הדין? האם גם כן אמרינן שכוונתו לעשותה אפוטרופסית, או שמא כוונתו למתנה גמורה?

וצדדי הספק, שמא רק

בשכיב מרע הוא

חושש לכבודה,

דניחא ליה דלישתמעון מלה

[שישמעו בניו לדבריה] לאחר מותו

, אבל בבריא,

אינו חושש לכך, ד

הא קאי איהו

[שהרי הוא קיים],

או דלמא בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מלה

[שישמעו בניו לדבריה]

מהשתא,

וכתב לה את נכסיו רק בתורת אפוטרופסות, ולא בקנין גמור?

הגמרא מנסה לפשוט את הספק מברייתא:

תא

ו

שמע

מה ששנינו בברייתא בענין זה:

הכותב פירות נכסיו

לאשתו,

אין אומרים שבשביל מתנה זו מחלה על שיעבוד הקרקע שיש לה בשביל כתובתה, אלא

גובה כתובתה מן הקרקע.

ולא זו בלבד, אלא אף אם כתב לה קרקע ופירות,

למחצה לשליש ולרביע

מנכסיו

, גובה כתובתה מן השאר

.

אך אם

כתב כל נכסיו לאשתו, ו

אחר כך

יצא עליו שטר חוב,

הקודם לאותה מתנה, אך לכתובתה לא קדם:

רבי אליעזר אומר, תקרע

שטר

מתנתה, ותעמוד על כתובתה.

וכיון ששעבוד כתובתה קדם לשעבוד החוב, תגבה את כתובתה.

וחכמים אומרים: תקרע כתובתה, ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.

כיון שבשעה שקיבלה את המתנה סילקה את השיעבוד מאותן קרקעות שקיבלה במתנה, וממילא חל עליהם שיעבוד הבעל חוב.

ואמר רבי יהודה הנחתום, מעשה ואירע הדבר בבת אחותי כלה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.

עד כאן הברייתא.

מדייקת הגמרא:

טעמא דיצא עליו שטר חוב,

אזי נחלקו האם מתנתה קיימת או לא,

הא לא יצא עליו שטר חוב קניא

לכולי עלמא, הגם שנתן לה את כל נכסיו.

ובמאי?

באיזה מקרה מדובר?

אילימא בשכיב מרע, והא אמרת

"הכותב כל נכסיו לאשתו

לא עשאה אלא אפוט רופוס",

אלא לאו, בבריא.

ומוכח מכאן, דבמתנת בריא אין כוונתו לעשותה אפוטרופסית, אלא לקנין גמור.

דוחה הגמרא:

לעולם

מדובר אף

בשכיב מרע, ו

מדובר במקרה שודאי כונתו למתנה גמורה, כגון במקרים שהובאו לעיל, שנחלקו בהם רב עוירא ורבינא, ו

רב עוירא מוקי לה בכולהו,

ו

רבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה

.

הכא נמי יש להעמיד באשתו ארוסה ואשתו גרושה, ובהן ודאי כונתו למתנה גמורה ולא לשם אפוטרופסות.

הגמרא דנה במחלוקת רבי אליעזר ורבנן שהובאה בברייתא לעיל:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה

כדברי חכמים שאמרו,

תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכ אן.

ומקשה הגמרא:

למימרא

[משמע מדברים אלו]

דלא אזיל רב נחמן בתר אומדנא,

וסבר, שאף על פי שאנו אומדים את דעת האשה, שאילו היתה יודעת שנכסיה יטרפו על ידי הבעל חוב, לא היתה מוחלת על השעבוד שיש לה בהם, מכל מקום כיון שבפועל מחלה על השיעבוד, איבדה הכל, ותשאר קרחת מכאן ומכאן .

ו

קשה,

ה

רי

תניא

בברייתא

, "הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה.

כיון שאומדים את דעתו

שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן".

ואמר רב נחמן, הלכה כרבי שמעון בן מנסיא.

ואם כן קשה, מדוע כאן סבר רב נחמן שיש ללכת אחר אומד הדעת, ואילו בסוגיין פסק כחכמים שלא התחשבו באומד הדעת?

ומתרצת הגמרא: אכן בעלמא, יש ללכת אחר אומד הדעת, אבל,

שאני התם,

בכותב כל נכסיו לאשתו, שאינה חפצה לבטל את המתנה אף כשיודעת שהבעל חוב יגבה אותה ממנה, כיון

דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה להנהו נכסים

[נח לה שיתפרסם בעולם שקיבלה מבעלה מתנה כה חשובה]. ולכן סברו חכמים שיצאה קרחת מכאן ומכאן.

עוד באותו ענין:

תנן התם

בתלמוד הירושלמי במסכת פאה:

הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה.

כלומר, אינה יכולה לגבות את כתובתה מהנכסים שנתן לבניו. הואיל וקיבלה גם היא קרקע באותו מעמד, מחלה על השיעבוד שיש לה בקרקע שנתן לבניו.

אבל מנכסים שיקנה לאחר מכן יכולה לגבות את כתובתה. כיון שהבעל משעבד לכתובת אשתו את כל הנכסים שקנה ושעתיד לקנות. ועל שיעבוד זהלא מחלה.

ומקשה הגמרא: וכי

משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה?!

ומתרצת הגמרא:

אמר רב,

מדובר

ב

מקרה שהבעל

מזכה להן

את נכסיו

על ידה.

כלומר, שהאשה עשתה את הקנין עבור הבנים .

וכיון שהיא משתדלת עבורם, וגם אינה מערערת כלום על מתנה זו, אומדים את דעתה שמחלה על השיעבוד שיש לה בנכסים אלו.

ושמואל אמר,

אף אם לא זכתה במתנה עבורם, אלא

ב

מקרה שהבעל

מחלק לפניה

את נכסיו לבניו

והיא שותקת,

גם כן אומדים את דעתה שמחלה על השיעבוד.

אמנם, אף לדעת שמואל, אם לא נתן לה כלום באותו מעמד, אין שתיקתה ראיה. כיון שלא שתקה אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר

: אפילו אם לא היתה באותו מעמד, אלא

ב

שעה שנותן לה

אומר לה "טלי קרקע זו בכתובתיך",

והיא לא ערערה, ודאי מחלה על השיעבוד שיש לה בשאר הנכסים.