בבא בתרא 127a — התלמוד בעברית

אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה.

כלומר, אם אותו טומטום שנמצא זכר אינו בכור, אינו ממעט בחלק הבכורה.

כגון: שהיו שלשה אחין , בכור, פשוט, וטומטום. והיו בנכסי אביהם תשעה מנים, חולקים תחילה את הנכסים לשלשה חלקים כאילו אין כאן טומטום, ונוטל הבכור שני חלקים שהם שישה מנים, שלשה עבור בכורתו, ושלשה עבור חלק פשיטותו, והפשוט חלק אחד שלש שלשה מנים. נמצא שחלק הבכורה שלשה מנים, וחלקי הפשיטות שישה מנים.

וחוזרים וחולקים את חלקי הפשיטות בין שלשתם בשוה, וכל אחד נוטל שני מנים.

וכך לא התמעט חלק הבכורה משום הטומטום.

שנאמר, "וילדה לו בנים

והיה הבן הבכור",

עד שיהא בן בשעת לידה.

כלומר, מי שהיה בן בשעת לידה, נוטל הבכור כנגדו חלק בכורה, דהיינו חלק גדול. ולכן אין הטומטום נחשב עמהם כשבאים לחלוק את הנכסים ולתת חלק בכורה.

רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה.

כלומר, אין מילתו ביום השמיני דוחה שבת, כשאר מילות .

דאמר קרא "אשה כי תזריע וילדה זכר, וביום השמיני ימול". עד שיהא זכר משעת לידה.

רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה

טומאת

לידה.

כגון, אם ילדתו אמו, ולא ראתה דם בלידתה, [שאם ראתה דם טמאה כנדה], אינה טמאה כיולדת, שבוע לזכר או שבועיים לנקבה.

דאמר קרא: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים", עד שיהא זכר משעת לידה.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי,

הלא שנינו במסכת נידה:

"המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה

".

ומבואר להדיא ששייכת בה טומאת לידה?

תיובתיה דרב שרביא תיובתא.

ומקשה הגמרא:

לימא תיהוי

נמי

תיובתא דרב שיזבי,

שאמר "אף אינו נימול לשמונה", ודריש לה מקרא דטומאת לידה, ואילו במשנה הנ"ל מבואר דלא דרשינן מאותו פסוק למעט טומטום?

ומתרצת הגמרא:

תנא ספוקי מספקא ליה

האם לדרוש כדברי רב שיזבי או לא,

ו

לכן נקט

לחומרא.

וגבי טומאה, עליה להחמיר כזכר וכנקבה , וגבי שבת, אין מילתו דוחה שבת.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

מדוע שנינו,

"תשב לזכר ולנקבה",

דמשמע שיש לה ימי טהרה על כל פנים כזכר,

ו

לא חששנו

ל

טומאת

נדה,

לטמאה על כל דם שתראה,

והרי לפי דרשת רב שיזבי

מיבעי ליה

לחוש אף לטומאת נדה, שהרי לא שייכים בה ימי טהרה כיולדת?

ומסקינן:

קשיא

.

אמר רבא: תניא כוותיה דרב אמי

שאמר לעיל "טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים", נאמר בתורה "והיה הבן הבכור ... לתת לו פי שנים". ודרשינן בברייתא:

"בן"

נוטל פי שנים

, ולא טומטום. "בכור", ולא ספק.

והוינן בה:

בשלמא

דרשת

"בן ולא

טומטום",

באה ללמדינו את

ד

ברי

רב אמי, אלא "בכור ולא ספק" לאפוקי מאי?

לאפוקי מדדרש רבא.

דדרש רבא, שתי נשים

של אדם אחד ,

שילדו ב' זכרים במחבא,

ואין אנו יודעים מיהו הבכור,

כותבין הרשאה זה לזה.

ובא אחד מהם ותובע חלק בכורה מן האחים, ואומר, "אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי, ואם לאו תנו לי בשביל אחי" .

ולענין זה הועילה דרשת "בכור ולא ספק", ללמדנו דגזירת הכתוב היא שלא יטלו חלק בכורה מספק.

אמר ליה רב פפא לרבא

כשדרש את דינו:

והא שלח רבין, דבר זה שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר. ברם כך אמרו משום רבי

ינאי: הוכרו

הבנים כשנולדו, ונודע מיהו הבכור,

ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה.

אך אם

לא הוכרו

כבר מלידתם

, אין כותבין הרשאה זה לזה

, כדדרשינן "בכור ולא ספק"?

הדר אוקי רבא אמורא עליה, ודרש

[חזר בו רבא מדבריו, והעמיד לפניו כרוז, שיחזור על דבריו בקול, ודרש ברבים]:

דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי. ברם כך אמרו משום רבי ינאי, הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה.

וכן ההלכה.

שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו: היו מוחזקין בזה שהוא בכור

בלא עדים, אלא על ידי קול בעלמא .

ואמר אביו, על אחר

[אחד מן האחים ] ש

בכור הוא, מהו?

האם האב נאמן במקום חזקה?