בבא בתרא 110b — התלמוד בעברית

אמר לו אביי:

ואלא,

לדבריך,

מאן לירות

[מי הוא היורש כשיש בן ובת]

? אטו בר קשא דמתא לירות

[וכי מושל העיר יירשנו]!?

וביאר רב פפא את דבריו:

הכי קא אמינא

[כך היתה כוונתי לומר]: אם

איכא בן ובת,

לא האי לירות כוליה, ולא האי לירות כוליה, אלא כי הדדי לירתו

[ירשו שניהם בשוה].

אמר ליה אביי

: אם כדבריך, שאין הבן עדיף על הבת בירושה, מדוע נאמר, "ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו",

ו

כי

אצטריך קרא לאשמועינן היכא דלית ליה

למוריש

אלא חד ברא,

ילד אחד, בן או בת,

לירתינהו לכולהו נכסי,

שהילד היחיד הזה [בן או בת] יורש את כל נכסיו!? ואם כן, לא היה צריך לכתוב כלל שאם אין לו בן תירשנו בתו, שהרי גם כשיש בן הבת שוה לו, והיה לו לכתוב לומר רק זאת בלבד "איש כי ימות, וזרע אין לו [כלל], ונתתם את נחלתו לאחיו".

אלא ודאי, כונת התורה שאמרה שאם אין לו בן תירש הבת, היא ללמדנו, שהבן קודם לבת. וכדאמרן.

ומקשה הגמרא:

דלמא הא קא משמע לן

[אולי האריך הכתוב בלשונו, כדי ללמדנו],

דבת נמי בת ירושה היא,

ולעולם תירש בשוה יחד עם הבן.

ומתרצת הגמרא:

ההוא,

[כלומר, דין ירושת הבת] אינו צריך להאמר כאן, כי

מ"וכל בת

יורשת נחלה", נפקא.

והגמרא מביאה מקור נוסף לכך שהבן קודם לבת בנחלה:

רב אחא בר יעקב אמר מהכא

: נאמר בפרשת בנות צלפחד (במדבר כז ד),

"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן".

משמע,

טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם.

ומקשה הגמרא:

דלמא בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי,

[אמרו כך מדעתן], ולאחר מכן

ניתנה תורה, ונתחדשה הלכה

לא כדבריהן, אלא ירשו בן ובת בשוה ?

אלא מחוורתא, כדשנין מעיקרא

[מבואר, כמו ששנינו בתחילת דברינו], דילפינן מ"ובן אין לו".

ומקור נוסף לקדימת הבן לפני הבת:

רבינא אמר מהכא

: נאמר בפרשת ירושה, "ונתתם את נחלתו לשארו

הקרוב אליו".

ודרשינן,

"הקרוב",

בה"א הידיעה, מלמד הכתוב שכל מי ש

קרוב

יותר,

קודם

לנחלה. ובן קרוב יותר מבת, כדלהלן.

ומאי קורבה דבן

אל אביו

מבת?

שבן קם תחת אביו ליעדה,

כגון אם קנה האב אמה העבריה, יכול ליעדה לבנו כשירצה בכסף מקנתה?, ואינו צריך קידושין נוספים על מנת לשאתה?. כדכתיב, "ואם לבנו יעדנה".

ו

כן

ל

ענין

שדה אחוזה

. הבן יכול לפדות את השדה כאביו.

ודחינן: דינים אלו אינם מראים על קורבה יתרה שיש לבן על הבת.

חדא, מה שקם תחת אביו ל

יעדה,

ובת אינה קמה לענין יעוד, אין זה משום קורבה יתירה, אלא משום ש

בת לאו בת יעדה היא.

שהרי אינה יכולה לישא בת אחרת.

ו

שדה אחוזה נמי,

אינה מראה על קרבה יתרה של הבן, כי אפשר לומר שאף בת יכולה לפדות שדה אחוזה, שהרי שנינו לעיל [קח ב], שהמקור לכך שבן פודה שדה אחוזה ולא האח,

מהאי פירכא גופה, הוא! דהא קיימא ליה לתנא "כלום יש יבום, אלא במקום שאין בן".

והרי פירכא זו שייכת גם לגבי פדיית שדה אחוזה על ידי הבת, "כלום יש יבום במקום שיש בת", ואם כן, כיון שגם היא יכולה לפדות שדה אחוזה, במה עדיף הבן על הבת.

אלא מחוורתא, כדשנין מעיקרא

[מבואר, כמו ששנינו בתחילת דברינו], דילפינן מ"איש כי ימות ובן אין לו".

ואי בעית אימא, מהכא

: נאמר (ויקרא כה מו),

"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".

ודרשינן מדכתיב "לבניכם", ולא "לזרעכם",

בניכם

נוחלין

, ולא בנותיכם

נוחלות, במקום שיש בן.

ומקשה הגמרא,

אלא מעתה,

הא דכתיב (דברים יא כא),

"למען ירבו ימיכם וימי בניכם",

האם

הכא נמי

נדרוש,

"בניכם ולא ב נ ות יכם"?!

ומתרצת הגמרא:

ברכה שאני.

ולכל ישראל מברך. וסברא היא שכונתו לברך בין בנים ובין בנות.

אך לענין ירושה, אילו רצה להשמיענו ירושת הבת, היה לו לכתוב "לזרעכם". ומדכתב "לבניכם", משמע דוקא בנים יורשים ולא בנות.

שנינו במשנה:

"והאחין מן האב נוחלין ומנחילין". וכו'

:

מבואר, דוקא אחים מן האב, ולא אחים מן האם.

ומבארת הגמרא:

מנלן

שאחים מן האם אינם יורשים זה את זה?

אמר רבה: אתיא "אחוה אחוה" מבני יעקב.

נאמר כאן, "ונתתם את נחלתו לאחיו", ונאמר להלן, "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד".

מה להלן

היו אחים

מן האב, ולא מן האם,

אף כאן מן האב ולא מן האם.

ומקשה הגמרא:

למה לי

דרשא זו? הרי,

"ממשפחתו וירש אותה" כתיב,

ודרשינן לעיל (קט ב),

משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה,

ונלמד מכאן אף לאחים מן האם שאינם יורשים ?

ומתרצת הגמרא,

אין הכי נמי.

וכי איתמר

גזירה שוה

דרבה, לענין יבום איתמר.

דאח מן האם אינו מיבם.

שנינו במשנה:

"והאיש את אמו ...

נוחלין ולא מנחילין"

וכו'

: מבארת הגמרא:

מנא הני מילי

שהאיש יורש את אמו, ומנלן שקודם בירושתו לבת ?

דתנו רבנן

: נאמר בתורה (במדבר לו ח):