עבודה זרה 69b — התלמוד בעברית

אמר רבא

: מדובר

ב

מקרה שבעל הבית יכול ל

בא להם דרך עקלתון

[היינו, שיכול להופיע פתאום בדרך קיצור] ולכן הסבלים חוששים מפניו, ואינם מניחים לאף אחד לגעת בטהרות.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

ב

סיפא נמי,

מדוע טהרותיו טמאות, הרי בעל הבית יכול להופיע בכל רגע?

מתרצת הגמרא:

כיון דאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו,

ואינם חוששים שמא יופיע פתאום.:

שנינו במשנה:

"המניח עובד כוכבים בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה"

כו'

:

הגמרא מבארת, מה התחדש בכל מקרה שהובא במשנה.

ו

כך הוא באור המשנה:

צריכא,

ישנו חידוש בכל אחד מהמקרים!

דאי תנא,

אילו שנינו רק את המקרה האמור ברישא,

"עובד כוכבים

שהיה מעביר עם ישראל כדי יין

",

היינו אומרים, שרק במקרה זה אם היין בחזקת המשתמר מותר, משום שהגוי חושש לגעת ביין,

דסבר, דלמא אתי וחזי לי

[שמא יבא היהודי, ויראני]

.

אבל

"המניח יינו

בקרון או בספינה", אימא,

היינו אומרים, שהיין אסור בכל מקרה, כיון שהגוי אינו חושש מהבעלים היהודי,

דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי

[שהרי יכול להפליג בספינתו ולעשות ביין מה שירצה]

.

ואי תנא,

ואילו שנינו רק "המניח יינו

בקרון או בספינה",

היה מקום לומר, רק במקרה זה אם הניחו בחזקת המשתמר מותר,

משום

שהגוי חושש לגעת ביין,

דסבר, דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי

[שמא יבא הבעלים בדרך אחרת, ויעמוד במקום גבוה ויראני מרחוק]

.

אבל

"המניח

עובד כוכבים בחנותו", אימא,

היינו אומרים, שהיין אסור בכל מקרה, כיון ד

אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי,

[הגוי יכול לסגור את דלת החנות, ולעשות מה שירצה, ואינו חושש מהבעלים].

ולכן,

קא משמע לן

[השמיענו התנא] שבכל המקרים, אם הניחו בחזקת המשתמר, מותר.

שנינו במשנה: "ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתו ויגוב. רבי שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח את החבית ויגוף, ותיגוב".

הגמרא מבארת, במה נחלקו חכמים ורבי שמעון בן גמליאל:

אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: מחלוקת

חכמים ורבי שמעון בן גמליאל אינה אלא

ב

חביות הסגורות בפקק

של סיד

לבן, ורק אז לדעת חכמים יש לחוש שמא יעשה חור בפקק, ויסתמנו. כיון שכל הסיד לבן, לא ניכר בו אם סתמו מחדש.

אבל ב

חביות הסתומות בפקק

של טיט,

שהוא שחור בתחילתו, ואינו מלבין אלא אחר זמן, ל

דברי הכל

אין חוששים שמא יחורר את הפקק ויסתמנו, כיון שהסתימה ניכרת לעין. ולכן אין לאסור את היין אלא אם שהה שיעור זמן המספיק

כדי שיפתח

את הפקק לגמרי,

ויגוף

[יעשה במקומו מגופה חדשה]

ויגוב

[הפקק החדש יתיבש]

.

מקשה הגמרא:

מיתיבי,

שנינו בברייתא:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל לחכמים,

מדוע הנכם חוששים שמא יחורר את הפקק ויחזור ויסתמנו,

והלא סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה?"

מדייקת הגמרא מדברי רבי שמעון:

אי אמרת בשלמא ב

פקק

של טיט מחלוקת, היינו דקתני "סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה".

אלא אי אמרת ב

פקק

של סיד מחלוקת, בשלמא למטה, ידיע,

[כלומר, הסתימה ניכרת, כיון שאי אפשר להשוותה לפקק],

אלא

מ

למעלה

כיון שיכול להשוותה לפקק הישן,

הא לא ידיע?

מתרצת הגמרא: לעולם אפשר לומר כדברי ר' יוחנן, שבפקק של טיט יודו חכמים לרבי שמעון שאין לחוש שמא ישתום ויסתום,

אך

רבן שמעון בן גמליאל הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי בשל טיט קאמריתו,

הרי

סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה,

כנ"ל.

ואי בשל סיד קאמריתו, נהי דלמעלה לא

ידיע,

כיון שאפשר להשוות את הסתימה לפקק הישן, אך

למטה,

כשיפתחו את הפקק,

מיהא ידיע

[הסתימה ניכרת]

.

ורבנן

סברו

, כיון דמלמעלה לא ידיע, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה

[היהודי לא מעלה בדעתו לבדוק את הפקק כאשר יפתחנו]

.

אי נמי, זימנין דחלים

[לעיתים, הנקב מתמלא כראוי אף מלמטה, ואינו ניכר כלל].

אמר רבא, הלכה כ

דברי

רבי שמעון בן גמליאל. הואיל ותנן

בסיפא דמשנתינו

סתמא כוותיה.

דתנן

במשנתינו

, "היה אוכל עמו על השולחן, והניח

היהודי

לגינין

[כד יין]

על השולחן, ולגין על הדולבקי

[מזנון המשמש לשמירת דברי מאכל]

, והניחו

הישראל את הגוי לבדו

ויצא.

מה שעל השולחן אסור.

כיון שדרך הסועדים ליטול בעצמם יין מהכד המונח על השלחן. ויש לחוש שמא נגע בו הגוי. אך הכד

שעל הדולבקי מותר.

כיון שאין דרכם של הסועדים ליטול מהאוכל המונח על הדלפק.

ואם אמר לו

היהודי לגוי:

"הוי מוזג ושותה",

והניחו לבדו בבית ויצא,

אף

הכד

שעל

הדולבקי אסור.

כיון שנתן לו רשות למזוג, הגוי מורה היתר לעצמו למזוג מכל כד הנמצא בחדר.

ולכן, כל

חביות

יין

פתוחות

שהיו באותו חדר

, אסורות.

שמא נגע בהן הגוי.

אך אם היו שם חביות יין

סתומות, מותרות.

ואם שהה שם ב

כדי שיפתח ויגוף ותיגוב,

אסורות

".

מקשה הגמרא:

פשיטא!

הרי משנה מפורשת היא כדברי רשב"ג. וכי רבא בא ללמדינו משנה מפורשת?

מתרצת הגמרא:

מהו דתימא,

אילולי דברי רבא היה מקום לומר ש

כולה רבי שמעון בן גמליאל קתני לה.

כלומר, שאין כונת התנא לסתום כדברי רבי שמעון, אלא הסיפא היא המשך לדברי רבי שמעון בן גמליאל שנשנו לעיל בתחילת המשנה.

קא משמע לן

רבא, שהסיפא נידונית כ"סתמא דמתניתין", וממילא למדנו שהלכה כדברי רבי שמעון בן גמליאל.

מקשה הגמרא:

וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבי שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא

[אינו חושש לנקיבת חור בפקק החבית]

,

ו

מאידך, לא קיימא לן כדבריו, במה שחשש שהגוי יפתח את החבית לגמרי, ויסתמה בפקק חדש, אלא

הלכתא כוותיה דרבי אליעזר

דלעיל (לא' א')

דלא חייש לזיופא,

[אינו חושש לזיוף חותם אחר, כיון שטירחה גדולה היא],

אם כן,

האידנא, מאי טעמא לא מותבינן חמרא

[מדוע אסור להניח חבית יין סגורה]

ביד עובדי כוכבים?

הרי, מחד, אין אנו חוששים ל"שמא ישתום ויסתום", ומאידך, אין חוששים שמא יעשה לחבית פקק חדש?

מתרצת הגמרא: אכתי יש לחוש

משום שייכא

[נקב קטן שעושים במגופת החבית על מנת להריח את היין], וחיישינן שמא יקדח הגוי מעט באותו נקב וישאב משם יין.

הגמרא דנה במקרים נוספים, בהם היה גוי אצל היין, מתי חוששים שנגע ביין ונסכו.

אמר רבא: זונה עובדת כוכבים, וישראל מסובין אצלה,

והביאו עמם יין,

חמרא שרי

[היין מותר].