עבודה זרה 58a — התלמוד בעברית

מסופר לקמן בגמרא, שאביי הוכיח לרבא מכמה עובדות של אמוראים הקדמונים ומברייתא, הסותרות את פסקו של רבא. ורבא חזר בו, ואסר.

ובכל זאת, אף אחרי חזרתו, יכול לסבור שאין החבית כולה אסורה בהנאה מחמת היין המעורב בו, ואכן דמי היין המעורב בה - בלבד אסור, והחבית תימכר חוץ מדמי יין נסך שבה, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, הסובר כן [עד ב].

ומספרת הגמרא:

איקלע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא

. אחרי שרבא חזר בו, מחמת קושיות אביי.

אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה

, שמשו:

טרוק טרוק גלי,

סגור הדלת,

דלא ליתי אינשי וליטרדן

, שלא יכנסו אנשים להטרידני! וכוונתו היתה לרב הונא, שלא יקפחנו בהלכה זו. ובכל זאת,

על לגביה

, נכנס רב הונא אליו.

אמר ליה

רב הונא לרבא:

כי האי גוונא

, באופן זה, כאשר שיכשך הגוי ביינו של ישראל בלי כוונת ניסוך לעבודת כוכבים,

מאי

, מהי ההלכה?

אמר ליה

רבא לרב הונא:

אסור אפילו

בהנאה

, כי רבא הרי חזר בו, כמבואר.

שאל אותו רב הונא:

והא מר הוא דאמר

, הלא רבינו אמר:

שיכשך

, בלי כוונת ניסוך -

אין עושה יין נסך

[גירסא אחרת:

וכי שיכשוך עושה יין נסך?!

], והתרת את כל היין בהנאה?

ענה לו רבא:

אימר דאמרי אנא

, במה אמרתי להתיר,

לבר מדמיה דההוא חמרא

, התרתי למכור את החבית חוץ מדמי היין שבדלי. אבל,

דמי דההוא חמרא

, למכור עם דמי היין שבדלי -

מי אמרי

, וכי אמרתי להתיר?!

ורבא אמר כן מחמת בושה, אבל האמת היא, שרבא, לפני שהחזירוהו אביי, התיר למכור אף את היין שבדלי.

ועתה מספרת הגמרא, את הסיפור שאביי החזירו .

אמר רבא:

כי אתאי ל

עיר

פומבדיתא

-

אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא דאסיר

, הקיפני, כלומר, הקשה עלי אביי [כינויו "נחמני"] משמועות של אמוראים וברייתא, להוכיח לי שכל היין שבחבית אסור.

ומספר רבא:

שמעתתא

מה הן השמועות?

דההוא עובדא

, מאורע כזה

דהוה בנהרדעא

-

ואסר שמואל

.

ומאורע כזה היה גם

בטבריא

-

ואסר רבי יוחנן

.

ואמרי ליה

, השבתי לו לאביי: אין משמועות אלו קושיא עלי, כי הטעם שאסרו שמואל ורבי יוחנן, הוא: משום שהחמירו על בני מקומם,

לפי שאינן בני תורה

, ולא משום שהוא אסור מעיקר הדין.

ואמר לי

אביי: וכי

טבריא ונהרדעא אינן

בני תורה

, ואילו

דמחוזא בני תורה?!

וממשיך רבא לספר:

מתניתא

, מה היא הברייתא שממנה הקשה עלי אביי?

היא הברייתא

דאגרדמים.

וכך שנינו: אגרדמים, אדם הממונה מטעם המלכות על המדות והמשקולות, שלא ישקרו הסוחרים בהם. והוא גם טועם את היין , והוא

עובד כוכבים, שקדח במינקת

, מין שפופרת שבה מנקבים חביות סתומות, ובה שואבים בפה את היין כדי לטעום את היין,

והעלה

יין לפיו,

או ש

האגרדמים

טעם מן הכוס, והחזירו

, ושפך את השיריים

לחבית

-

זה היה מעשה, ואסרוהו

חכמים ליין שבחבית.

ומקשה אביי:

מאי לאו

, שאסרו אף

בהנאה

, למרות שגוי זה לא התכוון לנסך כלל, אלא לטעום לצורך עסקיו. וקשה על רבא, הסובר שבאופן זה לא נאסר היין שבדלי בהנאה .

ותירץ לו רבא:

לא

, אין זה פירוש הברייתא, אלא אסרוהו

בשתייה

, ואילו למכרו לגוי מותר, ולא אסרוהו בהנאה, כיון שהגוי לא התכוון לנסך.

ומקשה לו אביי:

אי הכי,

למה כתבה הברייתא "ואסרוהו"?

ליתני

, היתה צריכה לשנות

"ימכר",

שמשמע איסור שתייה בלבד.

ואם תרצה לתרץ, שהתנא של ברייתא זו, לא היה רגיל להשתמש בלשון "ימכר", זה אינו נכון,

כדקתני סיפא

, בסיפא אכן שונה לשון "ימכר", שכך שנינו בסיפא:

חרם

, משוגע ובעל מריבות, העושה דברים בחפזון בלא כוונה,

עובד כוכבים, שהושיט ידו לחבית, וכסבור

חבית

של שמן היא, ונמצאת של יין

-

זה היה מעשה, ואמרו

חכמים:

ימכר

, הואיל וסבר שהוא של שמן, לכן אינו אסור בהנאה, ואין לגזור שמא התכוון לנסך.

אבל, ברישא, באגרדמים שקדח במינקת או טעם מן הכוס, בידיעה שהוא יין, יש לחשוש שמא ניסך לעבודת כוכבים.

על כל פנים, מוכח, שהתנא דייק בלשונו, ורק בסיפא אמר "ימכר", משמע שבאמרו ברישא "ואסרוהו", דייק התנא בלשונו ואסרו אף בהנאה.

תיובתא דרבא

, וזו הקושיא שבגללה חזר בו רבא.

ומסקינן:

תיובתא

.

הגמרא מספרת עובדא אחרת.

רבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי, הוו יתבו וקא שתו חמרא

, ישבו ושתו יין.

אתא ההוא גברא, אמרו ליה

רבי יוחנן ורבי יוסי לאיש:

תא אשקינן

, בא והשקה אותנו, מלא את כוסנו!

לבתר דרמא לכסא

, אחרי שמילא את כוסם -

איגלאי מילתא

, התגלה הדבר,

דעובד כוכבים הוא!

חד

, אחר מאמוראים אלו

אסר

את היין,

אפילו בהנאה. ו

אילו

חד

, האמורא השני,

שרי

, התירו

אפילו בשתייה

.

ומבארת הגמרא את דעתם:

אמר רבי יהושע

בן לוי: מאן דאסר, שפיר אסר, ומאן דשרי, שפיר שרי

.