עבודה זרה 38b — התלמוד בעברית

ובאת עובדת כוכבים

ומגיסה,

מהפכת בכף ומערבבת,

עד שתבא

האשה הישראלית

מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת!

איבעיא להו

, נסתפקו:

הניח עובד כוכבים

את הבשר על האש,

והפך ישראל

-

מהו

דינו?

אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר

שדבר זה מותר.

שהרי אם באופן ש

גמרו

של הבשר נעשה

ביד עובד כוכבים

על ידי שהפכו, נפסק ש

מותר,

הרי אם נעשה

גמרו ביד ישראל

-

לא כל שכן

שמותר!

איתמר נמי

עוד נאמר בדבר זה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמרי לה

יש האומרים כי דבר זה

אמר רב אחא בר בר חנה, אמר רבי יוחנן

-

בין שהניח עובד כוכבים

את הבשר על האש,

והפך ישראל,

בין שהניח ישראל

את הבשר

והפך עובד כוכבים

-

מותר.

ואינו אסור,

אלא

עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים!

אמר רבינא, הלכתא

: בכל צורות המקרים הללו:

א.

הא ריפתא

לחם זה,

דשגר

שהסיק את תנורו

עובד כוכבים, ואפה

אותו

ישראל,

ב.

אי נמי,

וכן באופן

שגר,

הסיק את התנור

ישראל, ואפה

אותו

עובד כוכבים,

ג.

אי נמי

וכן באופן

שגר

הסיק

עובד כוכבים, ואפה עובד כוכבים

את הפת,

ואתא

ובא

ישראל וחתה בה חתויי,

חיתה מעט באש

שפיר דמי!

די בכך, והדבר מותר ואין בזה משום בישולי עכו"ם.

בסיכום הסוגיא עולה, כי מספר תנאים צריכים להתקיים על מנת שיהא מאכל אסור משום בישולי גוים:

א. דבר הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים.

ב. אין איסור אלא במאכל העולה על שולחן מלכים. אך מאכלים שאין אוכלים אותם דרך כבוד - מותרים.

ג. לא נאסר המאכל, אלא כאשר מתכוין הגוי לשם בישול. אבל, אם הסיק התנור לייבש בו איזה כלי [או לשאר צרכי חימום] והיה שם תבשיל שנתבשל על יד כך - מותר.

ד. אין איסור אלא כאשר נעשה כל הבישול על ידי גוי. אך אם תחילת הבישול או סופו היה על יד ישראל - מותר המאכל.

דג מליח

שמלחו גוי, ועל ידי כך ראוי לאכילה אף בלא בישול -

חזקיה שרי,

התירו, שהרי לא היה כאן בישול,

ורבי יוחנן אסר

, לפי שמליחתו והכשרתו לאכילה - זהו בישולו.

ביצה צלויה

על ידי גוי -

בר קפרא שרי

, התירה משום שהביצה עצמה בלועה בתוך הקליפה, ואין הגוי נוגע בה כלל.

ורבי יוחנן אסר.

כי אתא

כאשר בא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר: אחד דג מליח, ואחד ביצה צלויה, חזקיה ובר קפרא שרו

התירו שני דברים אלו,

ורבי יוחנן אסר

אותם.

רבי חייא פרוואה

[כך נקרא מקומו],

איקלע

נזדמן

לבי

לביתו של

ריש גלותא

ראש הגולה.

אמרו ליה

בני אותו הבית:

ביצה צלויה

על ידי גוי,

מאי,

מה דינה?

אמר להו

להם:

חזקיה ובר קפרא שרו

התירוה,

ורבי יוחנן אסר.

ואין דבריו של אחד

רבי יוחנן

במקום שנים

החולקים עליו, ולפיכך מותר.

אמר להו רב זביד, לא תציתו ליה,

אל תשמעו לו בדבר זה. כי

הכי אמר אביי: הלכתא כותיה

הלכה כמו

דרבי יוחנן,

ואסור.

אותם בני בית ראש הגולה שהיו "אינשי דלא מעלי",

אשקיוהו,

השקו את רב זביד

נגוטא דחלא

, חומץ חריף וקטלני משום שהחמיר עליהם,

ונח נפשיה,

ומת!

תנו רבנן: הקפריסין,

שומר לפרי מאילן הצלף, ודרכן שאוכלים אותם חיים, ויש השולקין אותם. וכיון שנאכלים חיים, אם בישלן עכו"ם, מותרים.

והקפלוטות

כרתי.

והמטליא

[יבואר להלן],

והחמין

מים חמין [שאינם משתנים מברייתן על ידי הבישול],

והקליות שלהן

-

מותרין.

ביצה צלויה

-

אסורה.

שמן

-

רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו, והתירוהו.

תניא: היא המטליא

שהוזכרה לעיל שמותרת,

היא פשליא

[מין קיטנית],

היא שיעת א.

מבררת הגמרא:

מאי

מהי

שיעתא?

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים,

לפני ארבעים שנה יצא המעשה הזה ממצרים [שבו נעשה 'שיעתא' כפי שיפורש להלן],

ורבה בר בר חנה דידיה

עצמו

אמר: הא שתין שנין,

ששים שנה חלפו מאז

דנפיק האי עובדא ממצרים

שיצא דבר זה ממצרים.

ולא פליגי,

אינם חלוקים, אלא

מר בשניה, ומר בשניה

. כל אחד מהם אמר דבר זה בשנותיו [בהפרש של עשרים שנה]

וכך הוא הדבר:

מייתו ביזרא דכרפסא,

מביאים זרע של כרפס,

וביזרא דכיתנא,

זרע של פשתן,

וביזרא דשבלילתא,

זרע של תלתן,

ותרו להו בהדי הדדי בפשורי

, שורין אותם יחדיו במים פושרין,

ושבקו ליה עד דמקבל

, ומניחים אותו עד שמתחילים לצמוח,

ומייתי חצבי חדתי,

ומביאים כלים חדשים,

ומלו להו מיא

וממלאין אותם מים,

ותרו בהו גרגישתא

, ושורין בהם אדמה,

ומדבקין ביה,

ומדביקין בה את הצמחים הללו,

ועיילין לבי בני

ועולין לבית המרחץ.

אדנפקו,

עד שיוצאין מבית המרחץ,

מלבלבי,

מלבלבין הצמחים הללו,

ואכלי מינייהו

ואוכלין מהם.

ו

על ידי כך

קיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו,

מתקררין יוצאי בית המרחץ [מן החום ומן ההבל] משערות ראשם ועד צפרני הרגליים.

ומדבר זה למידים, שאם השרה גוי את הצמחים, אפילו במים חמים - מותר.

אמר רב אשי: אמר לי רבי חנינא

-

מילין!

תיאור זה, מילים בעלמא, ודברי כזב הם, כיון שלא יתכן שילבלבו הצמחים בזמן כל כך קצר.

ואמרי לה

ויש אומרים, דבר זה נעשה

במילין

בכשפים. ומשום כך מלבלב כל כך מהר.

הקדמה בענין "נותן טעם לפגם"

כלי מאכל של עכו"ם שלא ידוע אם התבשל בו דבר איסור, ומתי, הריהו בחזקת כלי 'שאינו בן יומו', ולכן הוא נחשב כ'נותן טעם לפגם'. ונבאר שני המושגים הללו:

א. "כלי בן יומו" - הוא כלי שבלע טעם ממאכל חם שהתבשל בתוכו על גבי האש, ובמשך היממה [עשרים וארבע שעות] מאז שהתבשל בו התבשיל, הוא נחשב ל"כלי בן יומו", שהטעם הבלוע בו נשאר כמות שהוא, בטעם המשובח, ובכוחו של הכלי להבליע את הטעם המשובח הבלוע בו למאכל חם אחר, כשיבושל בתוכו.

"כלי שאינו בן יומו", הוא כלי שכבר עברה עליו יממה [עשרים וארבע שעות] מאז שבלע את הטעם מהתבשיל שהתבשל בו, ולא התבשל בו דבר אחר בינתיים, ולכן הטעם הבלוע בתוכו - נחשב כפגום.

ב. "נותן טעם לפגם": טעם פגום הבלוע בכלי, אינו אוסר אף אם הוא בן יומו.

וכאמור, אף טעם משובח הבלוע בכלי, נפגם לאחר כ"ד שעות.

נידון זה מובא בסוגיה שלפנינו וכן בסוגיות הגמרא להלן.

תנו רבנן: הכוספן,

פסולת של תמרים שעשו ממנה שכר

של עובדי כוכבים, שהוחמו

נחלטו

ב

מים

חמין,

אם נעשה הדבר

ביורה גדולה

-

אסור.

ואם הוחמו

ביורה קטנה

-

מותר.

ודנה הגמרא:

ואיזו היא יורה קטנה?

אמר רבי ינאי: כל שאין צפור דרור, יכול ליכנס בתוכה

כיון שפיה קצר, זוהי יורה קטנה. ומותרת, כיון שמחמת קטנותה אין לחשוש שמא נתבשל בה דבר טמא.

אולם יש לשאול:

ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה,

יתכן שחתכו את הדבר שטמא לחתיכות קטנות, והכניסוהו לתוך כלי קטן זה וכעת פולט הכלי את טעם האיסור אל תוך המים החמים הללו? ומבארת הגמרא:

אלא

, שיעורו של הכלי,

כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה,

ולא תיתכן חתיכת איסור הקטנה מזו.

שואלת הגמרא:

והתניא, אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה

-

מותר!?

ומתרצת:

לא קשיא. הא,

שיעור זה בכלי קטן נאמר

כמאן דאמר

נותן טעם לפגם

-

אסור.

ולכן דבר טמא שהיה בכלי וטעמו נפלט שם, אוסר את הכלי ואת הנמצא בתוכו.

ו

הא

, הדעה שאין הבדל בין כלי קטן לגדול, הינה

כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר.

אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי

, שמן שבישלוהו גוים -

אסור.

אמר רב ספרא

: והרי שמן של גוים התירו רבי יהודה הנשיא. ואם כן

למאי ניחוש לה,

מדוע לחשוש ולאסור?

אי

החשש

משום איערובי

שמא עירבו בו יין גוים -

מיסרא סרי

מסריח מחמת כן. ואם כן, אין לחשוש שמא יערבו כך.

ו

אי

החשש הוא

משום בישולי עובדי כוכבים,

הרי השמן

נאכל הוא כמו שהוא חי

אף בלא בישול. ובאופן זה, אינו אסור משום בישולי גוים.

ו

אי

החשש הוא משום שתוך כדי הבישול פלט הכלי

גיעולי

[פליטת איסור של]

עובדי כוכבים

הרי

נותן טעם לפגם הוא, ומותר?

ואם כן אין מקום לאסור כרב ששת.

בעו מיניה

שאלוהו

מרבי אסי: הני אהיני שליקי

אלו התמרים המבושלים

דארמאי

של גוים,

מאי

מהו דינם?

והנידון בשאלה זו הוא כך: תמרים

חוליי

מתוקים -

לא תיבעי לך

אין ספק בדינם,

דודאי שרו

מותרים. כיון שמתוקים הם, נאכלים אף חיים.

מרירי,

תמרים מרים,

לא תיבעי לך

אין ספק בדינם,

דודאי אסירי.

כיון שאין דרך לאכלם אלא על ידי בישול. ובכלל בישולי גוים הם.

כי תיבעי לך

, השאלה היא ב

מציעאי

, תמרים אמצעיים שאינם מתוקים ואינם מתוקים, ובשעת הדחק אוכלים אותם אף כשהם חיים. אך לכתחילה מבשלים אותם.

מאי,

מהו דינם של אלו?

אמר להו רבי אסי:

מאי תיבעי להו

מה הספק בכך,

דרבי

[הכונה לרבו של רב אסי]

אסר. ומנו,

מיהו רבו של רב אסי? -

לוי.

שתיתאה

, תבשיל העשוי מקמח של קליות שקלו אותם בתנור -

רב שרי

התירם.

אבוה דשמואל, ולוי

-

אסרי.

ומבארת הגמרא:

ב

קמח העשוי מקליות

חיטי ושערי

חיטין ושעורין,

כולי עלמא לא פליגי

לא נחלקו

דשרי

שמותרים. לפי שהקליות עצמן מותרים כפי ששנינו לעיל, וכן הקמח הנעשה מהם.

בטלפחי דחלא

, בקליות של עדשים, שמתוקין הם ביותר, ולפיכך מערבין בהם חומץ, כ

ולי עלמא לא פליגי,

לא נחלקו

דאסיר

שאסור. לפי שהחומץ בא מיין של איסור.

כי פליגי, בטלפחי דמיא.

בדינו של קמח עדשים שעירבו בו מים על מנת להפיג מעט ממתיקותו.

מר

, אבוה דשמואל, ולוי,

סבר, גזרינן הא אטו הא.

גוזרים ואוסרים תערובת עם מים על מנת שלא יטעו בינם לבין תערובת עם חומץ.

ומר

רב

סבר, לא גזרינן

.

ואיכא דאמרי

יש אומרים כי

בטלפחי דמיא

בקמח עדשים המעורב במים,

כולי עלמא לא פליגי דאסיר.

לפי שיש לחשוש שמא יחליפוהו בתערובת עם חומץ.

כי פליגי

מחלוקתם היא,

בחיטי ושערי

. בתבשיל העשוי מקמח קליות של חיטין ושעורין.

מר

, אבוה דשמואל ולוי,

סבר, גזרינן הא אטו הא

. גוזרים על תבשלי שעורים וחיטין משום תבשיל של עדשים שנאסר משום החומץ הניתן בו.

ומר

, רב

סבר, לא גזרינן

אין לגזור משום כך.

אמר רב: תרי מיני שתיתאה

, שני מינים של תבשיל העשוי מקמח קליות,

שדר

שלח

ברזילי הגלעדי לדוד.

דכתיב

[שמואל ב, יז כח]

"משכב וספות וכלי יוצר חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי".

ומכך שנכפל בפסוק פעמיים "קלי" אנו למידים ששלח לו משני מיני התבשיל.

ומוסיפה הגמרא בענין זה:

והשתא הוא דקא מפקי צני צני לשוקי דנהרדעא

עכשיו בזמן זה, שמוציאין סלים סלים מלאים בתבשיל זה,

ולית דחייש

ואין מי שחושש

להא

לדעת

דאבוה דשמואל ולוי,

אלא נוקטים כרב שהתיר.

שנינו במשנתנו:

וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין

מותרים בהנאה ואסורין באכילה.

אמר חזקיה

: היתר הנאה זה,

לא שנו

אותו

אלא

בכבשין

שדרכן

לתת לתוכן יין, ואין ידוע אם דוקא לכבשין אלו שלפניו, אכן ניתן יין.

אבל ב

אם

ידוע

בודאי שניתן יין בכבשין אלו -

אסור אפילו בהנאה.

שואלת הגמרא:

ומאי שנא

במה שונים הכבשין הללו

ממורייס

שרוב העולם נותנים בו יין, והרי כאילו ידוע לנו שניתן יין במורייס

ד

בכל אופן

שרו

התירוהו

רבנן בהנאה?

ומתרצת:

התם

במורייס, ניתן בו היין רק כדי

לעבורי זוהמא

להעביר ממנו את זוהמת הדגים. ולא כדי למתקו. ואם כן בו תועלת מורגשת, והרי הוא כאילו נאבד ואינו.

אולם

הכא

בכבשין, נותנים בהם יין

למתוקי

טעמא

להמתיק טעמם. ומחמת תערובת זו - אסורין.

ורבי יוחנן

חלק על חזקיה, ו

אמר: אפילו ב

אופן ש

ידוע

שניתן יין בכבשין הללו

נמי

גם כן

מותר

בהנאה.

שואלת הגמרא:

ו

לדעת רבי יוחנן,

מאי שנא

במה שונה הדבר

ממורייס,

שרוב העולם נותנים בו יין, ו

ל

דעת

רבי מאיר דאסיר בהנאה

לפי שידוע שיש בו יין?