עבודה זרה 32a — התלמוד בעברית

אמר רב יוסף:

האי חלא דשיכרא,

אותו חומץ של שכר

דארמאה

של גוים -

אסור.

משום,

דמערבי ביה דורדיא דיין נסך,

שמערבים בו שמרים של יין נסך!

אמר רב אשי: ו

כאשר מביאים הגוים משקה זה

מ

ה

אוצר

[מחסן העשוי לשמירה זמן רב] -

שרי. כיון ד

אם

מערבי ביה

שמרים אלו -

מסרא סרי

, מסריח הוא במשך הזמן.

ורק משקאות העומדים בכלים רגילין לזמן קצר, יש לחשוש משמרים אלו.

שנינו במשנתנו:

וחרס הדרייני

אסור אף הוא בהנאה.

שואלת הגמרא:

מאי

מהו חרס

הדרייני?

אמר רב יהודה אמר שמואל: חרס של

הדריינוס קיסר.

וכאשר יוצא הדריינוס למסעותיו, נוטל עמו חרס זה.

ומה ענינו של חרס זה?

כי אתא

כשבא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

:

ענינו של חרס זה, כך הוא -

קרקע בתולה

חדשה

היתה, שלא עבדה אדם מעולם,

ו

עבדה

הדריינוס,

ונטעה

גפנים. וכיון שאדמה זו בתולה היתה, היה כוחה רב, והפיקה יין חזק ביותר.

ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי

, הניח את היין הזה בכלים לבנים וחדשים מחרס,

ומייצי להו לחמרייהו

, והיו הכדים הללו בולעים ומוצצים הרבה מן היין [שהיו הכדים חדשים, ולא היתה בהם כל בליעה אחרת, והיו בולעים הרבה מיין זה].

ו

לאחר כל זה,

מתברו להו בחספי

, היו שוברים את כלי החרס,

ודרו בהדייהו,

ונושאים עמהם את השברים הספוגים ביין לכל מקום.

וכל היכא דמטו

כל מקום שאליו הגיעו,

תרו להו,

היו שורים את החרסים הללו במים,

ושתו

היו שותים ממים אלו. שטעמם - טעם יין הבלוע בחרסים.

אמר רבי יהושע בן לוי: ו

חוזקו של משקה זה העשוי מן החרסים הבלועים, הוא עד כדי כך, שיין

ראשון שלנו,

העשוי מהדריכה הראשונה של הענבים, החוזק שלו הוא רק

כשלישי שלהן

[כיין העשוי מהמים ששרו בהם את החרס בפעם השלישית]!

ואחר ששנינו גודל בליעתו וחומרתו של חרס זה, מסתפקת הגמרא:

איבעיא להו: מהו

האם מותר

לסמוך בהן

בחרסים אלו, שבלוע בהם יין נסך האסור בהנאה, את

כרעי המטה?

ויסוד הספק: כאשר

רוצה בקיומו

של היין שבתוכו, האסור בהנאה, לא לצורך השימוש ביין [שהרי הסומך כרעי המטה בחרס זה, אין לו צורך ביין הבלוע בו, אלא רק בחרס], והשימוש נעשה

על ידי דבר אחר,

היינו החרס. האם

שרי,

מותר שימוש זה,

או אסור?

ומביאה הגמרא ראיה להוכיח -

תא שמע: דרבי אלעזר ורבי יוחנן

נחלקו בדבר זה.

חד אסר,

וחד שרי

התיר. ואם כן, דבר זה כבר נשנה במחלוקת שלהם.

(

והלכתא כמאן דאסר

הלכה כדברי

האוסר. )

מקשה הגמרא:

מיתיבי

ממה ששנינו בתוספתא:

הדרדורין

, כלים קטנים של חרס [כדים],

והרוקבאות,

כלי עור

של עובדי כוכבים,

אם היה

יין של ישראל כנוס בהן, אסור

היין

בשתיה, ומותר בהנאה.

העיד שמעון בן גודא, לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל,

כי ראה

ששתה

רבן גמליאל

ממנו

מכלי זה

בעכו, ולא הודו לו

חכמים על דבר זה.

וכן שנינו בתוספתא שם:

נודות של עובדי כוכבים

העשוים עור,

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום

בשם

רבי יהושע בן קפוסאי: אסור לעשות מהן שטיחין לחמור

להניח עליו לצורך ישיבת הרוכב.

וקשה מכך: הרי לעיל הובאה דעה, שאם רוצה בקיומו של הכלי הבלוע ביין עכו"ם, לצורך דבר אחר, מותר.

והא הכא,

הרי כאן בנאדות של עובדי כוכבים,

דרוצה

הישראל

בקיומו על ידי דבר אחר,

לצורך השטיח להניח על החמור, ואינו צריך את היין הבלוע בנאדת,

ו

בכל אופן

קתני

כאן

דאסור,

ואיך לעיל לגבי חרסים, נאמר שמותר?!

ומתרצת הגמרא למקשה:

וליטעמיך,

לשיטתך זו הנשמעת בקושיא, שלכאורה יש לאסור כל כלי של גוים בהנאה, אם כן,

קנקנים של עובדי כוכבים, ליתסרו למיזבן,

יאסרו בקניה, ואיך בכל אופן קונים קנקנים מהם?

מאי שנא נודות

, האסורים,

ומאי שנא קנקנים,

שלכאורה מותרים?

אמר רבא

: הסיבה שמחמתה אוסרים נאדות של גוים אף לשימוש אחר, היא

גזירה שמא יבקע

יקרע

נודו

של הישראל,

ויטלנו

את הנאד של הגוי,

ויתפרנו על גבי נודו

, על מנת להטליא את הקרע. ונמצא שיינו של הגוי הבלוע בטלאי הנאד, מתערב ונותן טעם ביינו של הישראל הכנוס באותו הנאד. ואילו בקנקנים ובחרסים, שאי אפשר להטליאם, חשש זה אינו קיים.

שואלת הגמרא:

ולמאן דאמר רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא

במה שונים

קנקנים, דשרו,

שהותרו לקנותם מן הגוים, ואילו החרסים הבלועים ביין, כגון חרס הדרייני, אסורים?

ומתרצת הגמרא:

אמר לך

, יאמר ויתרץ לך האוסר את החרסים, כי החילוק הוא כך:

התם

בקנקנים,

ליתיה לאיסוריה בעיניה,

היין האסור אינו ניכר. ואילו

הכא,

בחרס הדרייני הבלוע ביין,

איתיה לאיסוריה בעיניה,

היין קיים וניכר. ומשום כך אסורים החרסים.

שנינו בברייתא לעיל:

ולא הודו לו

חכמים לרבן גמליאל שסבר שמותר לשתות מכלים של גוים.

ורמינהי

, וקשה סתירה לכך, שהרי שנינו בברייתא:

יין הבא ברוקבאות של עובדי כוכבים, אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, והודו לו!

ואילו לעיל מובא שלא הודו לו חכמים? מיישבת הגמרא:

מאי, "לא הודו לו", דקאמר התם,

ששנינו באותו מעשה? - הכונה היא ל

כל סייעתו,

חבורת החכמים של רבן גמליאל, שלא הודו לו.

אבל בנו

של רבן גמליאל,

מודי ליה!

כן הודה בכך. וזה מה שמובא כאן, ש"הודו לו". ומיהו שהודה? - בנו של רבן גמליאל.

איבעית אימא

, עדותו של שמעון בן

גודא, לחוד. ו

עדותו של שמעון בן

גודע, לחוד.

היו כאן שני מעשים נפרדים, ושתי עדויות נפרדות. באחד מהם, בעדותו של שמעון בן גודא לפני בנו של רבן גמליאל, לא הודה לו בנו של רבן גמליאל. ולאחר מכן, בעדותו של שמעון בן גודע, כן הודה לו.

שנינו במשנתנו:

ועורות לבובין,

אף הם אסורים בהנאה.

תנו רבנן: איזהו עור לבוב

-

כל שקרוע

העור

כנגד הלב, וקדור

עשוי הקרע

כמין ארובה

עגולה.

אם יש עליו קורט דם

-

אסור.

כיון שעל ידי כך, מוכח שנעשה הדבר בחיי הבהמה, כדרך שעושין לעבודה זרה.