עבודה זרה 29b — התלמוד בעברית

עד עתה עסקנו בהלכות הריחוק שיש להרחיק מן הגויים עצמם, כדי שלא לבוא לידי סכנת נפשות או סכנת עריות כתוצאה בהימצאות במחיצתם.

כעת דנה המשנה בדברים של הגויים האסורים בהנאה, על מנת שלא ניכשל בדברים אסורין, וכן למנוע קירוב יתר בינינו לבינם.

מתניתין:

א.

אלו דברים של עובדי כוכבים

האסורין לישראל,

ואיסורן איסור הנאה

[הגמרא להלן מבארת מדוע דוקא דברים אלו אסורין]:

היין, והחומץ של עובדי כוכבים, שהיה

חומץ זה

מתחלתו יין

והחמיץ.

וחרס הדרייני

[חרס של אדריינוס קיסר ].

ועורות לבובין

, היו עושין נקב בעור הבהמה, ומוציאין דרכו את הלב, וכך היה הדרך לעשות לעבודת כוכבים, ולכן אסורים העורות הללו משום "זבחי מתים". כלומר, זבחי עבודה זרה.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו

, שדרכו הוציאו את הלב,

עגול,

הריהו

אסור

בהנאה. משום שצורתו מוכיחה שלצורך עבודה זרה נעשה.

אך אם הוא

משוך

, לאורכו, שלא בצורת עיגול -

מותר.

כי מוכח מכך שאינו עשוי לעבודה זרה. ב.

בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים,

כלומר, שרוצה הגוי להכניסו ולהקריבו, ונזהר ישראל ליטול את הבשר תיכף אחר שנכנס לשם, עוד קודם שהקריבוהו -

מותר

בהנאה.

ו

אילו בשר

היוצא

משם -

אסור, מפני שהוא

כאילו כבר הוקרב, ונעשה

כזבחי מתים

[זבח שהוקרב ונזבח לעבודה זרה נקרא זבחי מתים] - דברי רבי עקיבא.

ג. גויים

ההולכין

לתרפות

למקום עבודה זרה מרוחק, ופוגש בהם ישראלי בדרכם, אסור לו לשאת ולתת עמהן בעסקי ממון, משום שחוששין שילך הגוי, ויודה ליראתו על רווחים שהרויח במשאו ומתנו עם ישראל .

ו

אלו

הבאין

משם -

מותרין

במשא ומתן. לפי שחשש זה כבר לא קיים.

ד.

נודות

כלי עור של

העובדי כוכבים וקנקניהן

העשויין חרס,

ויין של ישראל כנוס בהן

למשך זמן רב -

אסורין. ואיסורן, איסור הנאה

-

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין איסורן של אלו,

איסור הנאה,

אלא רק איסור אכילה. אך לההנות הנאות אחרות מותר בדברים אלו.

ה.

החרצנים

גרעיני הענבים,

והזגין

קליפות הענבים

של עובדי כוכבים

הנשארים לאחר שעשו מהן יין,

אסורין. ואיסורן, איסור הנאה

-

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אם היו

החרצנים והזגין לחין, כלומר עומדים עדיין בתוך שנים עשר חודש ועדיין יש בהם לחות -

אסורין.

אך אם היו

יבישין

, שכבר עבר עליהם שנים עשר חודש -

מותרין.

ו.

המורייס

, שומן הזב מן הדגים,

וגבינת בית אונייקי

[שם הכפר ממנו באו הגבינות, וגבינות אחרות אינם בכלל זה]

של עובדי כוכבים אסורין. ואיסורן

-

איסור הנאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה

אלא אסורין רק באכילה.

אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך,

וכך

אמר לו

, שאל אותו:

מפני מה אסרו

חכמים, החולקים על רבי מאיר,

גבינות עובדי כוכבים

באכילה, על אף שלא אסרוה בהנאה?

אמר לו

רבי יהושע:

מפני שמעמידין אותה

, את הגבינה,

בקיבה של נבילה,

כדי שההפרשה של מיצי הקיבה יגבנו את החלב וישביחו את הגבינה, משום כך אסורה גבינה זו.

אמר לו

רבי ישמעאל:

והלא קיבת

קרבן

עולה, חמורה

היא

מקיבת נבילה.

לפי שהעולה אסורה בהנאה, ואם נהנה בה, הריהו מועל!

ובכל זאת,

אמרו

[ולא נודע מי אמר כן], כי

כהן ש"דעתו יפה",

שאינו איסטניס, ואינו קץ ומואס במציצת הקיבה,

שורפה

, מוצץ את ההפרשה של המיץ הכנוס בתוכה [שהוא כעין חלב], וגומע ממנה בעוד הקיבה

חיה,

ולא לאחר שבישלוה.

ולא הודו

חכמים לדברי מי שהתיר למצוץ את הקיבה.

אבל אמרו,

יחד עם זאת הם הסכימו, שאמנם מצד אחד

אין נהנין

, מדרבנן, מאותו המיץ הכנוס בקיבת העולה, אך מצד שני -

ולא מועלין.

מי שעבר ונהנה, אין זו מעילה בקרבן, ואינו חייב על כך קרבן מעילה.

חזר ו

אמר לו

רבי יהושע לרבי ישמעאל: הטעם שגבינות אלו שהועמדו בקיבת נבילה אסורים, הוא

מפני שמעמידין אותם בקיבת עגלי עבודת כוכבים.

שאף הקיבה והפרש הכנוס בה, הינם בכלל איסור הבהמה.

אמר לו

רבי ישמעאל:

אם כן,

אם יש לחשוש שהעמידוה בקיבת עגלי עבודה זרה, ומחמת כן אסורים באכילה,

למה לא אסרוה בהנאה,

כדין כל עבודה זרה?

ז.

השיאו

העביר רבי יהושע את רבי ישמעאל

ל

דון ב

דבר אחר,

ולא רצה לגלות לו דבר ברור בכך.

וכך

אמר לו

רבי יהושע:

ישמעאל, היאך אתה קורא

את דברי הכתוב בשיר השירים [א ב]: האם קורא אתה

"כי טובים דודיך

מיין"

בלשון זכר,

או "כי טובים דודיך"

בלשון נקבה?

אמר לו

רבי ישמעאל: קורין כך

"כי טובים דודיך",

בלשון נקבה.

אמר לו

רבי יהושע:

אין הדבר כן, שהרי חבירו,

הכתוב הסמוך לו,

מלמד עליו.

שנאמר בפסוק הבא,

"לריח שמניך טובים...

על כן עלמות אהבוך". ולשון "עלמות אהבוך" יש לקרוא בודאי בלשון זכר.

גמרא:

יין שניסכוהו לעבודה זרה, אסור מן התורה בשתיה ובהנאה, כדין "תקרובת עבודה זרה". וגזרו חכמים שלא לשתות ולא ליהנות מכל יין של גוי, אף שלא ידוע שנסכוהו לעבודה זרה. ויין זה נקרא "סתם יינם". ובכלל גזירה זו גזרו גם על יין של ישראל שנגע בו גוי.

ולא זו בלבד שאסרו חכמים סתם יינם, אלא שהחילו עליו כל הלכות יין נסך ממש. וכפי שיבואר במהלך הסוגיא והראשונים.

[אכן בימינו, שאין דרך הגוים לנסך יין לעבודה זרה, נחלקו הראשונים בדין יין שנגע בו גוי. וראה בטור וברמ"א יו"ד קכג א. והכרעת הרמ"א שם, שכאשר יש הפסד מרובה אם נאסור יין על ידי מגע הגוי - יש להקל ולסמוך על המתירים].

שנינו במשנתנו: אלו דברים של גוים אסורים, ואיסורם איסור הנאה - ה

יין!

שואלת הגמרא:

מנלן

שהיין אסור?

אמר רבה בר אבוה

: דבר זה נלמד מהא דאמר קרא [דברים לב לח]

"אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם".

והלימוד הוא כך:

מה זבח

של עבודה זרה

אסור בהנאה, אף יין

של עבודה זרה האמור בהמשך הפסוק,

נמי,

גם הוא

אסור בהנאה.

ו

זבח

של עבודה זרה

גופיה

עצמו,

מנלן

שהוא אסור בהנאה?

דכתיב,

כאשר מנה דוד בתהלים [קו כח], את החטאים שחטאו בני ישראל מיום שיצאו ממצרים -

"ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים".

מלמד הכתוב:

מה מת, אסור בהנאה

-

אף זבח

של עבודה זרה, כפי שהיה שם,

נמי

גם הוא

אסור בהנאה.

ומת גופיה

עצמו,

מנלן

שאסור בהנאה?

אתיא,

לומדים זאת בגזירה שוה מן התיבות

"שם שם", מעגלה ערופה.

כתיב הכא

לגבי מת [במדבר כ א]

"ותמת שם מרים". וכתיב התם

לגבי איסור הנאה בעגלה ערופה [דברים כא ד]

"וערפו שם את העגלה בנחל".

הרי שבשני הפסוקים הללו, נאמר "שם". ומגזירה שוה זו למידים אנו:

מה להלן

לגבי עגלה ערופה,

אסור

הדבר

בהנאה, אף כאן

, מת

נמי,

גם הוא

אסור בהנאה.

והתם, בעגלה ערופה,

מנלן

שהיא אסורה בהנאה?

אמרי דבי רבי ינאי,

בבית מדרשו של רבי ינאי:

"כפרה" כתיב בה

בעגלה ערופה [דברים כא ח "כפר לעמך ישראל"]

כקדשים.

כיון שהיא מכפרת ככפרת הקדשים, דינה הוא כקדשים, האסורים בהנאה.

שנינו במשנתנו:

והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין

אף הוא אסור.

שואלת הגמרא:

פשיטא,

ודאי שאסור הוא! וכי

משום דאחמיץ

שהחמיץ היין ונעשה חומץ,

פקע ליה איסוריה?

אמר רב אשי

: אכן, ודאי שדינו כדין יין ואסור. אלא

הא אתא לאשמועינן,

זה בא התנא במשנה להשמיענו, כי

חומץ

שלנו

, שמפקידים אנו אותו

ביד עובד כוכבים, אין צריך

לסותמו ולסוגרו ב

חותם בתוך חותם,

בשני סימנים. [יין שמפקידים אותו בידי גוי, יש לחותמו ולסוגרו בשתי חתימות (סימנים), כדי שלא יוכל הגוי להחליפו ביין שלו. שאם יהיה היין חתום וסגור בשתי סימנים, יקשה עליו לזייף את סגירתו של הישראלי, וימנע מלפתוח את החבית].

והסיבה לכך שאין צריך לעשות לחומץ חותם בתוך חותם כמו ביין, כי

אי משום אינסוכי

, אם החשש ביין הוא משום שמא ניסכו אותו, הרי בחומץ אין לחשוש לכך, כיון שחומץ -

לא מנסכי.

ואי משום איחלופי,

אם החשש הוא שמא החליפו הגוי בחומץ שלו, הגרוע מן החומץ הזה, אין לחשוש לכך!

מ

כיון דאיכא

שישנו

חותם

הסוגר את החבית, הרי ש

לא טרח ומזייף.

הגוי אינו טורח לפתוח את סתימת החבית, ולהוציא משם את החומץ, לתת חומץ אחר במקומו, ולזייף חותם אחר, כדי לסגור ולחתום את החבית בדיוק כמו שעשה הישראלי, כיון שהחלפת החומץ, אינה מצדיקה טירחה מרובה כל כך!

אמר רבי אילעא: שנינו

-

יין מבושל

של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין,

אסור!

ותמהה הגמרא:

פשיטא,

ודאי שאסור.

וכי משום דאיבשיל,

שנתבשל יין זה,

פקע ליה איסורא

פקע איסורו?

אמר רב אשי

: אכן, ודאי דין יין שבישלו גוי, הריהו כדין כל יין, ואסור.

ו

הא אתא לאשמועינן,

וזה בא התנא של המשנה להשמיענו, כי

יין מבושל שלנו,

שהפקדנוהו

ביד עובדי כוכבים, אין צריך

לסותמו ב

חותם בתוך חותם,

ואינו נאסר בהנאה על ידי הימצאותו ברשות הגוי.

והסיבה לכך היא:

אי

אם החשש הוא

משום אינסוכי,

שמא ינסך אותו הגוי, הרי שאין לחשוש לכך. משום שיין מבושל

לא מנסכי.

ומשום כך אינו נאסר במגע גוי.