ערכין 27a — התלמוד בעברית

והכא

שסוברים רבי יהודה ורבי שמעון שהפסוק בא ללמדנו שאפילו מת אביו אחר שהקדישה היא שדה אחוזה זה משום ש

קרא

אחר

אשכח ודרוש

ממנו שאף זה נחשב שדה אחוזה, שאם לא כך,

לכתוב רחמנא: "ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו יקדיש וגו'"

. בלי "משדה" אחוזתו,

אי נמי

: לכתוב

"אשר לא שדה אחוזה"

, שלשונות אלו היה משמע למעט שדה שהיא אחוזה בשעת ההקדש,

מאי "משדה

אחוזתו", בעל כרחך ללמד:

שדה שאינה ראויה

בשעת ההקדש

להיות שדה אחוזה

, היא בדין שדה מקנה,

יצתה זו

שירשה אחר שהקדישה,

שראויה

היתה בשעת ההקדש

להיות

אחר כך

שדה אחוזה.

שנינו במשנה:

הכהנים והלויים מקדישין לעולם

וגואלין לעולם.

ומקשינן:

בשלמא "גואלין

לעולם",

איצטריך

למשנה לומר שהלויים גואלים לעולם, ובא

לאפוקי מישראל, דלא פרקי

את ההקדש

אלא עד יובל

שאז יוצאת לכהנים, ועל כן

קא משמע לן דכהנים ולויים גואלין לעולם

שההקדש שלהם אינו יוצא ביובל לכהנים, ונגאל לבעלים.

אלא

זה שכתוב שהכהנים והלויים "

מקדישין

לעולם",

מאי איריא כהנים ולויים

, וכי רק הם מקדישין לעולם,

אפילו ישראל נמי?

ומבארינן:

וכי תימא

, שזה שכתוב מקדישים לעולם, לחדש: שמקדישים אפילו

בשנת היובל עצמה

מה שאין כן בישראל?!

הניחא לשמואל דאמר

בתחילת הפרק, שבישראל

בשנת היובל עצמה לא קדשה, קמ"ל

המשנה

דכהנים ולויים מקדישין

לעולם.

אלא לרב

שסובר שישראל גם מקדישים בשנת היובל, עדיין יקשה

מאי איריא כהנים ולויים

שמקדישים לעולם,

אפילו ישראל נמי?

ומפרקינן, אמר לך רב:

ולטעמיך

שאתה מפרש ש"לעולם" בא להשמיענו שבשנת היובל מקדישים, יקשה לך הכתוב במשנה

"בין לפני היובל בין לאחר היובל", למה לי

, הרי גם בישראל כך הוא הדין?!

אלא

בעל כרחך

איידי דתנא רישא

בתחלת הפרק לשון

"לפני היובל"

[כדקתני "אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים"]

"ולאחר היובל"

[כדקתני "אין גואלין לאחר היובל פחות משנה אחת"],

תנא נמי סיפא

בלשון זה

"בין לפני היובל בין לאחר היובל"

. וכיון שכך גם על הקושיא למה לי מקדישים לעולם, יש לומר:

ואיידי דתנא רישא

דיני קדושה וגאולה כדקתני:

"אין מקדישין" "ולא גואלין", תנא נמי סיפא

לשון זה

"מקדישין וגואלין"

, ואף על גב ש"מקדישין" אינו דין מיוחד לכהנים ולויים. מכל מקום, כיון שאמר "גואלין" לעולם, אמר גם "מקדישין" לעולם, כמו ברישא.

הדרן עלך פרק אין מקדישין

--- title: "חברותא - ערכין — פרק שמיני - המקדיש שדהו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק שמיני - המקדיש שדהו

Оригинал главы פרק שמיני - המקדיש שדהו

מתניתין:

המקדיש את שדהו בשעה

[בזמן]

שאין

היובל נוהג

, ואז אין דין "הקדש שדה אחוזה" להיפדות בסכום קצוב נ' סלעים לבית כור,

אומרים לו

לבעלים שהקדישוהו:

פתח אתה ראשון

לומר, בכמה תרצה לפדותה! מפני שרווח הוא להקדש שיפדוהו הבעלים, כיון

שהבעלים נותנין

עוד

חומש

2 , וכל אדם אין נותנין

עוד

חומש.

מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה

שלא היה כדאי להחזיקה, שהיו הוצאותיה יותר מן השבח.

אמרו לו

לבעלים:

פתח אתה ראשון

בכמה תרצה לפדותה!

אמר: הרי היא שלי באיסר

אחד בלבד,

אמר רבי יוסי: לא

כך היה המעשה ש

אמר זה באיסר, אלא

אמר: הרי היא שלי

בביצה

, ויכול לפדותה בביצה

שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף. אמר לו

הגזבר לבעלים:

הגעתיך

[הרי היא שלך] באיסר או בביצה שאמרת!

נמצא

המקדיש

מפסיד איסר

[או ביצה לרבי יוסי] שחייב לתת להקדש כיון שהתחייב לפדותה,

ושדהו

עדיין

לפניו

שלא הועיל לו הקדשו להיפטר מהשדה.

גמרא:

שנינו במשנה:

המקדיש שדהו בשעה

וכו' אומרים לו פתח אתה ראשון.

ומקשינן: מדוע כתוב

אומרין

, שמשמע שמבקשים ממנו לפדותה?!

והתניא

בברייתא, שאפילו

כופין

את הבעלים לפתוח ראשון? ומשנינן:

מאי אומרין נמי

שכתוב במשנה

כופין!

ואיבעית אימא: מעיקרא אומרין

לבעלים,

ואי צאית

[שומע בקולנו]

צאית! ואי לא

שומע,

כופין!

שנינו במשנה: אומרים לו פתח אתה ראשון

שהבעלים נותנין חומש.

ותמהינן:

מאי איריא

שנותנת המשנה טעם שיפתחו ראשונה, משום

שהבעלים נותנין חומש?! תיפוק ליה

בלי טעם זה, אלא משום:

דאיידי דחביבא

עליה

על הבעלים שהרי שלו היתה,

טפי

[מרבה] בפדיונה יותר מאחר ו

פריק לה.

ועוד

יש טעם אחר שיפתחו הבעלים, משום ד

מצות גאולה באדון

, ולכן דין הוא שיפתח ראשון, ולמה לנו הטעם משום חומש?

ומשנינן: אמנם כך, אלא ש

חדא ועוד קאמר!

חדא: דאיידי דחביבא עליה טפי ופריק לה.

ועוד מצות גאולה באדון היא.

ועוד: שהבעלים נותנין חומש.

שנינו במשנה:

מעשה באחד שהקדיש שדהו

וכו' הרי היא שלי באיסר, אמר רבי יוסי וכו' בביצה וכו'.

ותמהינן:

לימא

שת"ק שסובר שאמרו הבעלים באיסר, ורבי יוסי שסובר שאמרו הבעלים בביצה,

בהא קמיפלגי: דרבי יוסי סבר: שוה כסף

כגון ביצה

ככסף

הוא ופודים בו.

ורבנן סברי: שוה כסף אינו ככסף

, ובעל כרחך שפדה באיסר?!

והא

אי אפשר לומר כך, שהרי

קיימא לן דשוה כסף ככסף

, ולומדים זאת [בב"ק ז.] מהפסוק שכתוב לגבי נזיקין כסף "ישיב" לבעליו, לרבות שוה כסף ככסף, והוא הדין להקדש? ודחינן:

דכולי עלמא שוה כסף ככסף! והכא

מדובר בביצה שאינה שוה ד' פרוטות,

בפודין בדבר שאין בחומשו

[מלבר, שהוא רביע מן הקרן]

שוה פרוטה קמיפלגי

:

ת"ק סבר: איסר דאיכא בחומשו שוה פרוטה פרקינן

בו, אבל בביצה שאין בחומשה שוה פרוטה, לא.

ורבי יוסי סבר: בביצה נמי פרקינן

, שאף על גב שאין בחומשה שוה פרוטה, אין זה חסרון.

שנינו במשנה:

אמר לו הגעתיך, נמצא מפסיד "איסר", ושדהו לפניו.

ומבארינן: ה

סתמא

של המשנה שנקטה מפסיד איסר ומשמע שאמרו הבעלים באיסר ולא בביצה, היא

כרבנן

, ולא כר' יוסי הסובר שהבעלים אמרו בביצה.

מתניתין:

אמר אחד

מן הבאים לפדות קרקע של הקדש [בשעה שאין היובל נוהג]:

הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר: בעשרים, ואחד אומר: בשלשים, ואחד אומר: בארבעים, ואחד אומר בחמשים

. ו

חזר בו של חמשים

. פודה את הקרקע זה שאמר ארבעים, ו

ממשכנין

עבור ההקדש

מנכסיו

של האומר חמשים,

עשר

סלעים שהפסיד להקדש בחזרתו.

חזר בו

גם

של ארבעים

פודה את הקרקע זה שאמר בשלשים,

ממשכנין מנכסיו

של בעל הארבעים

עשר

, ועם עשר שממשכנין מבעל החמשים, הרי ביד הקדש חמשים.

חזר בו

גם

של שלשים, ממשכנין מנכסיו

של בעל שלשים

עשר

שהם נוספים על העשרים הקודמים, ופודה זה של עשרים, וביד ההקדש חמשים.

חזר בו

גם

של עשרים, ממשכנין מנכסיו

של בעל עשרים

עשר

, ופודה זה של עשר, וביד הקדש חמשים.

חזר בו

גם

של עשר, מוכרין אותו בשויו

שהוא פחות מעשר,

ונפרעין משל

בעל ה

עשר את המותר

להשלים לעשר, ועם מה שממשכנין מהשאר שחזרו בהם, הרי ביד ההקדש חמשים.

היו

הבעלים אומרים

שרוצים לקנותה

בעשרים, וכל אדם

כלומר: ואחד משאר כל אדם,

אומרים

גם כן

בעשרים, הבעלים קודמין, מפני

שהם מוסיפין חומש.

ואם

אמר אחד

אחרי שאמרו הבעלים בעשרים:

הרי היא שלי בעשרים ואחת

שהוא יותר ממה שנותנין הבעלים כקרן, ופחות ממה שנותנים עם החומש, שהוא כ"ה סלעים, כיון שפוחת מקרן וחומש של הבעלים אי אפשר לתת לו,