ערכין 23b — התלמוד בעברית

ומשנינן: ערב

קבלן הוה!

שהתפיס רב הונא לאשתו מטלטלין לכתובתה, והיא מסרה אותם לאביו של בעלה, והוא החזירם לבנו. וזהו קבלן, שנושא ונותן ביד את ההלואה מהמלוה ללוה ונעשה הוא לווה של המלוה. וגם כאן, על ידי שמסרה אותם לאביו שהוא הערב, נעשה הערב חייב לאשה.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר

[לקמן בסוגיא]:

קבלן, אף על גב דלית ליה נכסים ללוה

בשעת הלואה - שיוכל הערב ליפרע מנכסים אלו, אם לא ישלם הלווה ויצטרך הערב לשלם -

משתעבד

, מובן שנשתעבד משה בר עצרי על ידי קבלנותו לשלם לאשה, ואף על גב שלרב הונא העני לא היו נכסים בשעת נשואיו.

אלא למאן דאמר

: אם

אית ליה

נכסים ללוה בשעת הלואה,

משתעבד

הערב,

לית ליה

ללוה נכסים בשעת הלואה

לא משתעבד

, שכיון דאין לערב ממה ליפרע מן הלוה אם יצטרך לשלם למלוה, אינו גומר דעתו להשתעבד,

מאי איכא למימר

, איך השתעבד משה בר עצרי לאשה, והרי לא היה לרב הונא נכסים בשעת נשואיו, שהרי היה עני?!

ומשנינן:

א.

איבעית אימא: רב הונא הוה ליה

נכסים בשעת נשואיו,

ואישתדוף

[ונשתדפו] לאחר מכן, ורק אחר כך נהיה עני!

ב.

ואיבעית אימא

: אף על גב ששאר ערב קבלן לא משתעבד כשאין נכסים ללוה, מכל מקום

אבא לגביה בריה

[אב בשביל בנו]

שעבדה משעבד נפשיה

[גומר בדעתו להשתעבד] ואפילו כשאין לבנו נכסים שייפרע מהם! ולכן השתעבד משה בר עצרי לשלם כתובה לאשת רב הונא בנו, אף על גב שלא היו לרב הונא נכסים בשעת נשואיו.

ועכשיו מפרשים את הדינים בערב וקבלן,

דאיתמר

:

ערב

סתם - שאינו קבלן -

דכתובה, דברי הכל לא משתעבד

, ואפילו אם יש נכסים לבעל בשעת השתעבדות הערב.

קבלן דבעל חוב, דברי הכל משתעבד

, ואפילו כשאין ללוה נכסים בשעת ההלואה.

ערב דבעל חוב, וקבלן דכתובה

ואין לו לחייב נכסים בשעת השתעבדות הערב,

פליגי: איכא למאן דאמר: אית ליה נכסי ללוה

או לבעל בשעת השתעבדות הערב -

משתעבד

, אבל אם

לית ליה

נכסים ללוה

לא משתעבד!

ואיכא למאן דאמר: אע"ג דלית ליה

נכסים ללוה או לבעל

משתעבד!

והלכתא: בכולהו

דהיינו: ערב וקבלן של בעל חוב, וקבלן של כתובה -

אע"ג דלית ליה נכסי

ללוה או לבעל -

משתעבד! לבר

[חוץ]

מערב

סתם

דכתובה, דאע"ג דאית ליה

לבעל נכסים

לא משתעבד!

מאי טעמא

לא משתעבד ערב סתם כתובה?

מצוה

הוא ד

קעביד

הערב, שאין דעתו לפרוע את הערבות אלא מתכוון לזווגן, ועל ידי הערבות הזו מתרצים,

ולא מידי חסרה

לאשה, שהרי טוב לה לאשה למיתב טן דו [עם שני גופים] מלמיתב ארמלו [מלשבת אלמנה], ולטובתה התכוון, [רשב"ם ב"ב קעד:].

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה

[שמכר קרקעותיו, ודין האשה לגבות את כתובתה כשתתגרש אפילו מן הלקוחות],

וקא גרשה לדביתהו

[ויגרש את אשתו]. ויש להסתפק אם יש לחוש שעושה קינוניא על הלקוחות, שתגבה האשה מהם את כתובתה, ויחזירנה, ויהנו שניהם ממה שהוציאה, ועל כן יש לומר, שכשיגרשנה ידור הנאה ממנה שלא יוכל להחזירה, וכמו ששנינו במשנתנו לענין מקדיש נכסיו, ולמי שהיה לאשתו ערב על כתובתה.

שלחה רב יוסף בריה דרבא

לספק זה

לקמיה דרב פפא

, וכך כתב לו: כשיכולה אשה לגבות כתובתה מ

ערב, תנן

במשנתנו שידור הבעל הנאה ממנה כשיגרשנה! ואם יכולה לגבות מן ה

הקדש, תנן

גם במשנתנו שידור הנאה כשיגרשנה! אבל אם יכולה לגבות מ

לוקח, מהו

שיהיה צריך לידור כשיגרשנה?

אמר ליה

רב פפא: ודאי צריך הבעל לידור הנאה ממנה כשיגרשנה, כשם שצריך לידור בערב ובהקדש, ואף שלא הזכיר התנא במשנתנו שאף בלוקח ידור, האם

תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל

[וכי יפרוט התנא הכל, כסוחר שמונה מעותיו]?! שנה לנו התנא ערב והקדש, והוא הדין ללוקח!

נהרדעי אמרי

: אינו צריך לידור, בלוקח! וטעמם

דתנן

במשנתנו שצריך לידור - דהיינו ערב והקדש -

תנן! דלא תנן

במשנתנו שצריך לידור - כגון לוקח -

לא תנן!

אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי

, שאינו צריך לידור בלוקח:

בשלמא

כשנכסיו ביד

הקדש

צריך לידור,

משום ריוח דהקדש

שלא יוציאו ממנו, וכן כשיש

ערב, נמי

צריך לידור, כי הערב

מצוה

לזווגן

הוא דעבד, ולאו מידי חסרה

לאשה, ומשום כך נזקקים להדירה כדי שלא יהא אדם נמנע לעשות מצוה [רבינו גרשום]!

אלא לוקח

, למה לנו להזקיקו להדירה,

מכדי

[והרי]

מידע ידע

הלוקח

דכל חד וחד איכא עליה כתובה,

ואם כן

אמאי ניזיל וניזבון

[למה הלך וקנה]?! ואם קנה

איהו הוא דאפסיד

אנפשיה

, ואין אנו נזקקין להדירה!

מתניתין:

המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב

[או בעל חוב], אף שמן הדין יכולים הם לגבות מן ההקדש את חובם בלי פדיון, מכל מקום גזרו חז"ל:

ש

אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו

בלי פדיון,

אלא: הפודה

[הבעלים]

פודה

אותם מן ההקדש בדינר אחד, או אפילו בדבר מועט מדינר [זבח תודה],

על מנת ליתן לאשה

-

כתובתה

מן הנכסים שהקדיש,

ולבעל חוב את חובו.

כיצד [זבח תודה]:

הקדיש תשעים מנה, והיה חובו

אפילו

מאה מנה

שהם יותר מכנגד חובו, אף על פי כן יכול הבעל חוב לגבות את חובו בפדיון מועט. ועל כן:

מוסיף

הבעל חוב להלוות למקדיש

עוד דינר

כדי

שיפדה בו

הוא [תוספות יו"ט וזבח תודה - בדעת רש"י]

את הנכסים האלו

מן ההקדש

על מנת ליתן לאשה

-

כתובתה, ולבעל חוב את חובו.

גמרא:

ומתמהינן:

למה לי למימר

במשנה

"הפודה פודה"

, כלומר: למה צריך לפדות את הנכסים מן ההקדש, שיקחו האשה או הבעל חוב את חובם בלי פדיון, שהרי לא חל ההקדש על הנכסים, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא של בעל חובו?!

ומפרשינן:

משום דרבי אבהו

דלקמן לג.!

דאמר רבי אבהו

: גזירה היא, כדי

שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון!

תו מפרשינן לסיפא דמתניתין, שכתוב בסיפא, שאף אם היה חובו של הבעל חוב מאה מנה, והקדשו של לווה רק תשעים מנה, יכול הבעל חוב לגבות מן ההקדש ודי בפדיון של דינר: דהך

מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל! דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה חובו

של בעל חוב

כנגד הקדשו

של הלווה, הרי זה גובה, והבעלים

פודה

בדבר מועט.

ואם לאו

, אלא, שהיה חובו של בעל חוב יותר מהקדשו,

אינו פודה

בדבר מועט, וצריך פדיון כשאר הקדשות.

וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל: שאם היה חובו כנגד הקדשו אפשר לומר שבשעה שהלוהו, על דעת לגבות מנכסים אלו - הלוהו. אבל כשחובו יותר מהקדשו, לא הלוהו על דעת לגבות מנכסים אלו, אלא האמינו ללוה שישלם, ולכן לא גובה מההקדש.

ומיבעי לן:

ורבנן

שחולקים על רבן שמעון בן גמליאל, וסוברים שאפילו אם חובו יותר מהקדשו אומרים שעל דעת הנכסים האלו הלוהו, והרי זה גובה מן ההקדש ודי בפדיון של דבר מועט,

עד כמה

יהיה החוב יותר מן ההקדש ועדיין נאמר שעל דעת נכסים אלו הלוהו, ויוכל לגבות מן ההקדש ולפדות בדבר מועט?

אמר רב הונא בר יהודה, אמר רב ששת: עד

שיהיה ערך הנכסים שהקדיש,

פלגא

[חצי] מחובו, אבל אם היה ערך הנכסים פחות מחצי מחובו, אינו גובה מן ההקדש בפדיון של דבר מועט, שכיון שאינו שוה אלא פחות מחצי, ודאי לא על דעת הנכסים האלו הלווהו [תוס'].

מתניתין:

אף על פי שאמרו

[לעיל כא].

חייבי

דמים להקדש עבור

ערכין

שהעריכו,

ממשכנין אותן

שהגזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחם, מכל מקום

נותנין לו,

גזבר הבא למשכנו כשאין ידו של מעריך משגת, והוא נידון בהשג יד, כדכתיב בפרשת ערכין: " [ואם מך הוא מערכך] והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, [על פי אשר תשיג יד הנודר] ", משייר לו הגזבר כדי חייו ונוטל השאר , ויצא ידי הקדש , ואפילו העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו [רש"י ב"מ קיג: ובחומש], ומשאיר לו:

מזון

ל

שלשים יום וכסות לשנים עשר חודש

, ו

מטה מוצעת

כלומר: מטה ומצע שלה [תוס' ב"מ קיג:],

וסנדליו ותפליו

, [ואם אין לו, משיירים לו מעות לקנותם]. ואין נותנים אלא

לו, אבל לא לאשתו

ובניו

. כלומר: אבל אין נותנים משלו, עבור כסות ומזון לאשתו ובניו.

אם היה

החייב

אומן, נותנין לו

כלומר: משאירים בידו

שני כלי אומנות מכל מין ומין

של כלי אומנותו. כיצד: אם היה

חרש

עצים,

נותנין לו שני מעצדין

[הוא כלי שמחליקים בו את הנסרים - רש"י סוף ב"ק]

ושני מגירות

[הוא סכין מלא פגימות וחותך מהר].

רבי אליעזר אומר

: אף

אם היה איכר, נותן לו צמדו

[צמד בקר] שהוא כלי אומנותו, ואם היה

חמר, נותן לו חמורו

, אבל תנא קמא חולק בזה.

היה לו מין אחד

של כלי אומנות

מרובה

, על השנים שמשאירים לו, כגון שהיו לו שלש מעצדין,

ומין אחד

היה לו ממנו רק

מועט

, כגון שהיתה לו רק מגירה אחת.

אין אומרין לו למכור את המרובה

מעצד אחד

וליקח

בדמיו

מן המועט

, כדי שיהיו לו שתי מגירות!

אלא נותנין לו שני מינין

כלומר: שני כלים

מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט

נותנים לו, ולא יותר.

המקדיש נכסיו

, אף התפילין שלו בכלל הקדשו, ועל כן:

מעלין

[שמין - רש"י ב"ק קב:]

לו תפיליו

, לווה מעות [רש"י שם], ופודה אותן כפי מה ששמו לו.

גמרא:

מאי טעמא

נותנים לו את כל הדברים האלו?