גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
ערכין 22b — התלמוד בעברית
ומקשינן לרב פפא שסובר שהטעם שאין נזקקים, משום מצוה: תנן במשנתנו, שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבוקר ובערב , ומוכח שנזקקים לנכסי יתומים קטנים, ובמאי עסקינן? אילימא בבעל חוב…
הטקסט המקורי — ערכין 22b
ומקשינן לרב פפא שסובר שהטעם שאין נזקקים, משום מצוה:
תנן
במשנתנו,
שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבוקר ובערב
, ומוכח שנזקקים לנכסי יתומים קטנים,
ובמאי עסקינן? אילימא בבעל חוב עובד כוכבים
שאינו רוצה להמתין עד שיגדלו ומשום כך נזקקים,
מי צאית
[וכי ישמע בקולנו], להמתין את ימי ההכרזה ולא לגבות, ואם כן מה שייך הכרזה?!
אלא פשיטא
שמדובר
בבעל חוב ישראל
, ואם כן מדוע נזקקים לנכסי יתומים קטנים?
ומפרשינן לקושיין:
בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע
שסובר שהטעם שאין נזקקים הוא משום צררי,
מוקי לה כשחייב
[כשאבי היתומים]
מודה
בשעת מיתתו שעדיין חייב הוא, ועל כן נזקקים!
אלא לרב פפא
שסובר שהטעם שאין נזקקים הוא משום מצוה, ואפילו ודאי לא פרעו אין נזקקים -
קשיא!
ומשנינן:
אמר לך רב פפא
:
א.
אי בעית אימא
יש לפרש משנתנו: שמדובר להגבות
כתובה
לאשה, וכתובה גובים
משום חינא
של האנשים בעיני הנשים, על ידי שגובה כתובה שלו אפילו מיתומים קטנים.
ב.
ואי בעית אימא
יש לפרש משנתנו כמו שפירשנו בתחילה:
בבעל חוב עובד כוכבים
שאינו מוכן להמתין עד שיגדלו, ומשום כך נזקקים לו. ומה שהקשינו: שאם כן אף לזמן ההכרזה לא ימתין, כאן מדובר:
שקיבל עליו
העכו"ם
לדון בדיני ישראל
שעושים הכרזה, ועל כן מוכן להמתין כל זמן ההכרזה.
ומקשינן אשנויא בתרא:
אי
כך שמדובר ש
קיבל עליו
לדון בדיני ישראל, אם כן מקבל עליו גם דין ישראל שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים, ואם כן
לינטר להו עד דגדלי
[ימתין ליתומים עד שיגדלו] ולא ניזקק ליתומים קטנים?
ומשנינן: מדובר בבעל חוב עכו"ם
שקיבל עליו לזו
להמתין זמן הכרזה,
ולא קיבל עליו
לזו
שלא להזקק לנכסי יתומים קטנים, ועל כן נזקקים. [ביאור הגמרא נתבאר עפ"י משמעות רש"י, ורא"ש בשיטמ"ק].
תו מקשינן לרב פפא,
תא שמע
ברייתא דלעיל: ואומר [המכריז] וכו',
על מנת ליתן לאשה
-
כתובתה, ולבעל חוב
-
חובו
נמכרת שדה זו של יתומים. הרי שנזקקים לנכסי יתומים קטנים לגבות מהם. ו
במאי עסקינן? אילימא בבעל חוב עכו"ם
שאינו רוצה להמתין עד שיגדלו, ועל כן נזקקים,
מי ציית
להמתין זמן הכרזה ולא לגבות, ואם כן מה שייך הכרזה?!
אלא פשיטא בבעל חוב ישראל
, ואם כן אמאי נזקקים?
ומפרשינן לקושיין:
בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע, מוקי לה כשחייב מודה
שעדיין חייב הוא!
אלא לרב פפא
שאין נזקקים אפילו כשחייב מודה.
בשלמא
זה שכתוב בברייתא שמגבים לאשה
כתובה
מנכסיהם, לא קשה לרב פפא כי לכתובה הרי נזקקים
משום חינא, אלא בעל חוב, קשיא!
ומשנינן:
לעולם
כמו שפירשנו בתחילה,
בבעל חוב עכו"ם
שאין רוצה להמתין עד שיגדלו, ועל כן נזקקים, אלא
כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל
שמכריזים, ולכן שייך הכרזה.
ומקשינן:
אי קיבל עליו, לינטר להו
גם
עד דגדלי
היתומים, ולמה נזקקים?
ומשנינן:
שקיבל עליו לזו
: לדין הכרזה,
ולא קיבל עליו לזו
: להמתין עד שיגדלו, ועל כן נזקקים!
רבא אמר
טעם שלישי לדין שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים:
משום שובר
, כלומר: חוששים שמא נפרע השטר, ונתן הבעל חוב לאבי היתומים שובר לעדות בידו שנפרע, אלא שהיתומים אינם יודעים היכן הוא, ועל כן אין נזקקים להם.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: ומי חיישינן לשובר?!
והתנן
: אשה גרושה
הנפרעת
כתובתה מנכסי בעלה
שלא בפניו
, וכגון ששלח לה גט ממדינת הים,
לא תפרע אלא בשבועה
שלא נפרעה כתובתה, ובשבועה על כל פנים - נפרעת.
ואמר
על משנה זו
ר' אחא שר הבירה
[כך כינויו]:
מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא לאנטוכיא, ואמר: לא שנו
במשנה זו שעל ידי שבועה היא נפרעת, ויורדים בית דין לנכסי אדם שלא בפניו,
אלא בכתובת אשה, משום חינא!
שימצאו האנשים חן בעיני הנשים - על ידי שנפרעת כתובתו אפילו שלא בפניו - לינשא להם.
אבל בעל חוב
הבא ליפרע מנכסי החייב לו, אפילו בשבועה
לא
יפרע, ואין בית דין יורדים לנכסיו עד שיחזור.
ורבא אמר רב נחמן
חולק: ש
אפילו בעל חוב נמי
יפרע [בשבועה] שלא בפניו.
והשתא מקשינן:
ואי חיישת
בבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים
לשובר
, ועל כן אין נזקקים לנכסיהם אפילו בשבועה,
התם נמי
\- בבעל חוב שבא ליפרע מנכסי החייב לו שלא בפניו -
ניחוש
לפרעון, ונחשוש שיש בידו שובר המעיד על הפרעון, ומדוע אמר רבא בשם רב נחמן, שבשבועה הוא נפרע שלא בפניו.
ומשנינן:
אמר ליה
רבא לרב הונא בריה דרב יהושע:
התם
בבא בעל חוב ליפרע שלא בפניו, שאמרנו שנפרע ולא חוששים לפרעון ושובר,
כדאמרינן טעמא: שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו
בהלואה,
והולך ויושב לו במדינת הים
[ואתה נועל דלת בפני לווין - גמ' כתובות פח.].
אמר רבא, הלכתא: אין נזקקין לנכסי יתומים
קטנים, אלא כשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה, משום שחוששים לשובר.
ואם אמר
האב קודם מיתתו:
תנו
לפלוני בתשלום חובי!
נזקקין
, שזהו חייב מודה.
אמר האב: תנו
שדה זו ומנה
[או מנה]
זו
לפלוני בחובי!
נזקקין
לשלם לו,
ו
אף
אין מעמידין אפוטרופוס
, שיחקור: שמא אף שאמר האב "תנו", כבר פרעו, אלא ששכח. שכיון שייחד האב שדה זו ומנה זו, ודאי ברור לו לאב שלא פרע, ואין לחשוש לכלום.
אבל אמר האב: תנו
שדה סתם ומנה סתם
לפלוני בחובי!
נזקקין ומעמידין אפוטרופוס
, שחוששים שמא כבר פרעו האב בפני עדים או כתב לו שובר, ועכשיו שכח, ולפיכך מעמידין אפוטרופוס כדי שיחקור הדבר. ורש"י פירש: שמעמידין אפוטרופוס כדי שיברור ליתומים חלק יפה, ולהגבות לבעל חוב מן הזיבורית.
אמרי נהרדעי
לחלוק על רבא:
בכולהו
ואפילו מנה זו ושדה זו
נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, לבר
[חוץ]
מנמצאת
ליתומים
שדה שאינה שלו
[של אביהם], שכיון שהעדים מעידים שגזולה היא בידו, מוציאים אותה, ואין מעמידים אפוטרופוס שישתדל למצוא עדים להכחיש את העדים האלו,
ד
כיון שהם מעידים עכשיו שהיא גזולה,
אחזוקי סהדי בשקרי
[להחזיק עדים בשקר]
לא מחזקינן!
אמר רב אשי: הילכך, אזדקוקי
לנכסי יתומים קטנים
לא מזדקקינן, דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין!
ואי מזדקקינן
[וכשמזדקקים] - כגון שחייב מודה, או שמתוה ומית בשמתיה, או שאמר "תנו" בין בשדה זו בין בשדה סתם -
מוקמינן
[מעמידין]
אפוטרופוס, דאמרי נהרדעי: בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, לבר מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן!
[נתבאר על פי הר"ן כתובות נט. מדפי הרי"ף].