ערכין 21a — התלמוד בעברית

הקדישו הדר בו, מעלה

השוכר

שכר

הדירה

להקדש.

[זהו ענין בפני עצמו ולא מדובר בבית שנתנגע] וחשבנו שהקדישו הדר בו כלומר שהדר בו דהיינו השוכר הקדישו.

והוינן בה:

הקדישו הדר בו, היכי מצי מקדיש ליה?

והלא אינו שלו. ודורשים מהפסוק

"איש כי יקדיש ביתו קדש" אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו,

בדוקא, יכול להקדיש. ולא מה שאינו ברשותו.

ומפרשינן:

הכי קאמר "הקדישו משכיר, הדר בו מעלה שכר להקדש.

ומקשינן: אי

הקדישו משכיר היכי דייר בה

השוכר? והא

ב

איסור

מעילה

קאי,

שנהנה משל הקדש.

ותו

קשיא: מדוע

מעלה שכר להקדש?

והא

כיון דמעל

ביה

השוכר על ידי שמשתמש בבית,

נפיק ליה

הבית

לחולין

[שכך כתוב במעילה "אין מועל אחר מועל" כי על ידי מעילה יוצא לחולין], ומתחייב רק בקרן וחומש ותו לא.

ומשנינן: שלא הקדיש המשכיר את גוף הבית, אלא

דאמר "לכשיבוא שכרו יקדש"

ובזה מיושבות הקושיות ששאלנו. שאין הבית קדוש אלא שכר הדירה ומשום כך מעלה שכר להקדש.

ומקשינן: ואיך חל הקדש על השכר,

והא

עדיין אינו בעולם,

ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?

ומשנינן:

אמר רב יהודה אמר רב: הא מני רבי מאיר היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

איכא דאמרי אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה

אחרים

דרמי בר חמא

אמר

לרב חסדא כמאן

הולכת ברייתא זו?

כרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?

אמר ליה

: ודאי שכך,

ואלא כמאן?

מתניתין:

חייבי ערכין ממשכנין

אותם,

שאם אינו פורע מעצמו נכנס גזבר לביתו ונוטל מנכסיו בעל כרחו למשכון על חובו.

חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין

אותן.

שכיון שבאים לכפרה סומכים שודאי ימהר בעצמו להביאן.

חייבי עולות ושלמים,

כיון שאינם לחובת כפרה [אף שעולה מכפרת על העשין, לא בתורת חובה היא באה] ורק משום תשלומי נדר היא, יבוא לשהות בהם [וחוששים שלבסוף לא ישאר בידו לקנות. תוס' ראש השנה ו'.] הלכך

ממשכנין אותן. אף על פי שאין

החטא

מתכפר

לו עד שיתרצה

הבעלים בהבאת הקרבן,

שנאמר

"יקריב אותו

לרצונו

לפני ה'", ואם כן לא יועיל בעולה ושלמים זה שממשכנים אותם בכפיה, מכל מקום

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני,

ושוב קרוי "לרצונו".

וכן אתה אומר בגיטי נשים,

שצריך בהם רצונו של בעל, אף על פי כן

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני,

ונחשב בכך לרצונו.

גמרא:

אמר רב פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותן,

ופעמים

שחייבי עולות אין ממשכנין אותן.

ומפרש לה: פעמים ש

חייבי חטאות ממשכנין אותן,

כשהם לא באים לכפרה וכגון

בחטאת

נזיר

[ג' קרבנות מביא הנזיר ביום מלאת נזרו. חטאת, עולה, ושלמים. ומגלח עליהם ואחר כך מותר בשתיית יין].

דכיון דאמר מר,

שאף על פי שלכתחלה אין הנזיר מגלח אלא לאחר כל קרבנותיו

אם גילח על אחת משלשתן יצא

בדיעבד חובת תגלחת.

ואם נזרק עליו אחד מן הדמים

[דהיינו שהביא רק אחד מקרבנותיו]

הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים,

ודורשים זאת בספרי מהפסוק "אחר ישתה הנזיר יין" אחר מעשה יחידי.

נמצא שהחטאת אינה מעכבת אותו שהרי בעולה או שלמים די לו להתירו, לפיכך ממשכנים אותו על זה, שיש לחשוש שמא

פשע בה ולא מייתי.

ופעמים

שחייבי עולות אין ממשכנין אותן,

כשזה מעכב בכפרה, כגון

בעולת יולדת

שמעכבתה מלאכול בקדשים ולבוא במקדש. לפיכך אין ממשכנים על זה, שודאי לא תתעכב.

ופריך:

מאי ניהו?

כלומר, מדוע אמרת שעולתה מעכבתה? והרי החטאת לבדה כבר מתירתה בקדשים? ואם תאמר משום

דאקדמיה קרא

לעולה לפני החטאת, ככתוב "תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת"? ונמצא שגם העולה מעכבתה שהרי אינה יכולה להביא את החטאת עד שתביא את העולה.

והאמר רבא: למקראה

בלבד

הקדימה הכתוב

לעולה, שתהא נקראת במקרא תחלה ולא שתיקרב תחלה, אלא החטאת קודמת. והחטאת לבדה מתירתה בקדשים, ושוב יש לחשוש שתפשע בעולתה וצריך למשכנה על זה.

אלא

דינו של רב פפא שייך

בעולת מצורע. דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, כשם שחטאתו ואשמו מעכבתו

למצורע בקדשים

כך עולתו מעכבתו.

לפיכך אין ממשכנים עליה, שלא חוששים שיתעכב.

שנינו במתניתין:

ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה וכו'.

תנו רבנן: "יקריב אותו" מלמד שכופין

אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר "לרצונו". הא כיצד?

והלא דברים סותרים הם? אלא

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

ומבואר בקידושין נ א, שאף אם בלבו איננו רוצה, דברים שבלב אינם דברים. או שהטעם משום שברור לנו שאף בליבו נוח לו בכפרה. וכן בגיטי נשים נוח לו לשמוע לדברי חכמים שמחייבים אותו לגרש.

אמר שמואל: עולה צריכה דעת

המתכפר

שנאמר "לרצונו".

ומקשינן:

מאי קא משמע לן?

והלא

תנינא "אף על פי שאינו מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר "לרצונו".

ומשנינן:

לא צריכא

לשמואל אלא באופן

דאפריש ליה חבריה

משלו בשביל כפרתו, ואמר שמואל שצריך שיודיע למתכפר.

מהו דתימא, כי בעינן דעת,

שיאמר רוצה אני, רק כשבית דין ממשכנים אותו

מדידיה, אבל

כאשר הופרש עבורו

מדחבריה,

תולים שודאי נוח לו בזה

ולא

צריך לשואלו על כך, [שזכין לאדם שלא בפניו]

קא משמע לן,

שלא זכות הוא. משום

דזימנין

דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה,

שרוצה לעשות את המצוה בממונו. לפיכך אם לא נודע לו ונתרצה לא נחשב "לרצונו" .