ערכין 15a — התלמוד בעברית

שהרי

אילו באו עליה

[על נערה בתולה]

שנים, אחד שלא כדרכה

[ועדיין בתולה היא וחייבים עליה קנס, ומכל מקום פגומה היא],

ואחד

בא עליה אחריו

כדרכה

, ואם תאמר שבכלל החמשים שמשלם השני נכלל הבושת, נמצא שלא די שלא חילקת בין בת מלכים לבת הדיוטות שגריעותה מחמת משפחה שהוא דבר חיצוני, וכמו בעושה מעשה מחט. אלא אף בזה שגריעותה מחמת גופה אין חילוק, ו

יאמרו: בעל פגומה

שנבעלה כבר שלא כדרכה -

חמשים

משלם, וגם מי ש

בעל

בתולה

שלמה

שאף שלא כדרכה לא נבעלה -

חמשים

משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! ובהכרח שלענין בושת יש את החילוק ביניהם, ומשלם דמי בושת לשלימה יותר מלפגומה . ואם כן מוכרח שבושת אינו בכלל, והוא הדין פגם.

ומקשינן:

אמר ליה אביי

לרב זעירא: אפילו על זה יש לפרוך, שהרי על הריגת עבד משלם בין בבריא בין במוכה שחין [שחסרונו בגופו וכמו בפגומה] שלשים, ו

אי הכי

שהוא כדבריך,

גבי עבד נמי יאמרו

: על

עבד בריא שלשים

משלם, על

עבד מוכה שחין שלשים

משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! [שמועה זו נתבארה על פי שיטה מקובצת כתובות מ. בדעת רש"י, בביאור שני, ע"ש].

אלא אמר אביי

מכאן למדים שמשלם בושת ופגם מלבד קנס חמשים:

אמר קרא

: כי ימצא איש נערה בתולה וגו' ותפשה וגו', ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה

"תחת אשר ענה"

וגו', ומשמע ש

הני

חמשים כסף יתן

תחת אשר ענה

בשביל קנס העינוי, ומזה שהוצרך הפסוק לומר כך,

מכלל דאיכא

גם דברים אחרים שחייב עליהם, כגון

בושת ופגם

שאינם עבור העינוי, שבלי עינוי גם יש בושת ופגם, [עי' רש"י כתובות מ:].

רבא אמר

, מהכא ילפינן לה:

דאמר קרא: ונתן האיש "השוכב עמה"

לאבי הנערה חמשים כסף, ומשמע,

הנאת

שכיבה, חמשים! מכלל דאיכא מילתא אחריתי

שחייב עליו מלבד הנאת שכיבה,

ומאי ניהו? בושת ופגם!

מתניתין:

זה ששנינו בראש הפרק יש

במוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד

:

אחד שהוציא שם רע על

אשתו, והיא

גדולה שבכהונה, ו

אחד

על קטנה שבישראל, נותן

לאביה

מאה סלע

, ונמצינו מקילים בגדולה שבכהונה, ומחמירים בקטנה שבישראל.

נמצא

ממה שאמרה תורה שהמוציא שם רע על אשתו שאינה בתולה, נותן מאה סלע. ואילו האונס או המפתה את הבתולה אינם נותנים אלא חמשים סלעים: ש

האומר בפיו

על אשה, שאינה בתולה [פיה"מ להרמב"ם]

חמור

מן העושה

בבתולה

מעשה

, ופוגמה.

(שכן)

וכן מצינו

שחמור האומר בפיו מן העושה מעשה,

שלא נתחתם גזר דין על אבותינו שבמדבר

שלא יכנסו לארץ, אף שכמה פעמים לא בטחו בהקדוש ברוך הוא [רבינו גרשום],

אלא על לשון

הרע

שדיברו המרגלים על הארץ,

שנאמר

לגבי המרגלים:

"וינסו אותי זה עשר פעמים

[ומפרשת הגמרא מה הם, והעשירי הוא מעשה המרגלים], ולא שמעו בקולי. [ונגזר עליהם] אם יראו את הארץ וגו'".

גמרא:

ומקשים על מה שאמרנו במשנה נמצא האומר בפיו חמור וכו': שמשמע שמשום לשון הרע שאמר בפיו בלבד, חייב מוציא השם רע - קנס,

ממאי

שמשום כך הוא,

דילמא משום

כך הוא שחמור הלשון הרע הזה,

דקא גרים לה

[כלומר: שרצה לגרום לה]

קטלא

[מיתה] בלשון הרע שדיבר,

דכתיב

גבי מוציא שם רע: "

ואם אמת היה הדבר

הזה לא נמצאו בתולים לנערה.

והוציאו את הנערה

אל פתח בית אביה וסקלוה וגו'"?

ומשנינן:

אמר רבא, אמר קרא

: וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה

"כי הוציא שם רע"

וגו', משמע,

על שם

רע שהוציא!

משום הלשון הרע בלבד הוא חייב, ולא על זה שרצה לגרום לה מיתה.

שנינו במשנה:

וכן מצינו שלא נתחתם גזר דין

על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'.

והוינן בה: שמשמע לפי פשוטו, שלומדים זאת מזה שלא נחתם גזר דינם בשאר הפעמים שעשו מעשה, אלא בחטא המרגלים שדיברו לשון הרע, הרי שלשון הרע חמור מהם. ועל זה מקשים:

ממאי

שהטעם שחמור הוא מהם,

דילמא

משום כך לא נענשו עד חטא מרגלים,

דאכתי

עד חטא מרגלים

לא מלא סאתן

[כלי המחזיק סאה] של ישראל בעוונות הרבה?

דאמר רב המנונא: אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: "במלאת ספקו

[לשון די, רש"י באיוב] - כשתתמלא סאתו בעוונות הרבה - אז

יצר לו"

צרה תבא עליו!

ומשנינן:

אלא אמר ריש לקיש: אמר קרא: וינסו אותי "זה" עשר פעמים

ויתור הוא [מהרש"א], ללמד:

על "זה" נתחתם גזר דין

, ולא משום צירוף חטאים אחרים!

תניא, אמר רבי אליעזר בן פרטא: בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע! מנלן? ממרגלים! ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים

כלומר: על ארץ ישראל,

כך

נענשו - שמתו במגפה,

מוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה!

ומקשינן:

ממאי

, שמשום שהוציאו דיבה על ארץ ישראל - נענשו,

דילמא משום דרבי חנינא בר פפא?! דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול

[חמור]

דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב

: והאנשים [המרגלים] אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם

כי חזק הוא "ממנו"

, (אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו - רש"י סוטה לה. לא גרס לה) ומפרשים זאת כלפי מעלה,

כביכול: אפילו בעל הבית

אדון העולם [רש"י סוטה לה.]

אין יכול להוציא

כליו משם

אם הפקידם שם [רש"י שם].

ואם כן יקשה, אולי על חטא זה הוא שנענשו?

ומשנינן:

אלא אמר רבה אמר ריש לקיש

, יש להוכיח שעל דבת הארץ נענשו, - ד

אמר קרא: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה"

, ומשמע:

על דבת הארץ שהוציאו

-

מתו!

תניא, אמר רבי יהודה: עשר

נסיונות ניסו

[יש מפרשים כפשוטו - עין יעקב. ויש מפרשים: עשרה כעסים הכעיסו, שתרגום של והנם "זעפים": "נסיסין" - שיטמ"ק בשם הרא"ש]

אבותינו את המקום במדבר

33 , ואלו הן: שנים בים

סוף,

ושנים במים

על עסקי מים,

שנים במן

שלא עשו כאשר נצטוו,

ושנים בשליו

, שנתאוו לבשר, והתלוננו פעמיים.

אחד בעגל, ואחד במדבר פארן

היינו מרגלים!

ומפרשינן לה:

שנים בים: אחת בירידה

לים סוף,

ואחת בעלייה

מים סוף!

א.

בירידה

ניסו,

דכתיב

: "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים וגו'. ויאמרו אל משה

המבלי אין קברים במצרים

לקחתנו למות במדבר וגו'".

ב.

בעלייה

ניסו:

כדרב הונא, דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, כדרבה בר מרי, דאמר רבה בר מרי: מאי דכתיב: "וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו"

, [שמשמע מהכתוב "וימרו על ים בים סוף" ולא אמר "וימרו על ים סוף", שאחרי שהיו בים סוף המרו עוד בקב"ה, מלבד מה שהמרו בירידתם לים - מהרש"א]

מלמד: שהיו ישראל ממרים באותה שעה

שעלו מן הים,

ואומרים: כשם שאנו עולים מצד זה, כך מצרים עולים מצד אחר

, שלא עברו ישראל את הים לרחבו מעברו האחד לעברו השני, אלא נכנסו לים ועברו בתוכו רצועה אחת לארכו, ויצאו מאותו צד שנכנסו ופנו למדבר מצד אחר. והיו אומרים: כשם שאנו עולים מצד זה ובאנו למדבר, כך מצרים עולים מצד אחר מן המדבר וירדפו אחרינו, - תוס', וזו היא המראתם.

אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותם

[את המצרים]

ליבשה! אמר לפניו

שרו של ים:

רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה

את גויות המצרים שיהיו מזון לדגים,

וחוזר

רבו

ונוטלה הימנו?! אמר לו

הקב"ה לשרו של ים:

אני נותן לך

מתנה במקומם מצבאו של סיסרא פי

אחד ומחצה שבהם!

[שבמצרים כתוב: ויקח "שש מאות רכב" בחור וגו' וירדוף אחרי בני ישראל. ובמלחמת סיסרא כתוב: ויזעק סיסרא את כל רכבו "תשע מאות רכב" ברזל, ולבסוף נגרפו לים, ככתוב אחרי זה בשירת דבורה: "נחל קישון גרפם" והושלכו לים, כך נדרש בפסחים קיח:].

אמר לפניו

שרו של ים:

רבונו של עולם, כלום יש עבד תובע את רבו

שיקיים הבטחתו?!

אמר לו הקב"ה

לשרו של ים:

נחל קישון יהיה ערב

קבלן , ותוכל לתובעו מבלי לתבוע את החייב [מהרש"א פסחים קיח:].

מיד פלטן

הים

ליבשה, דכתיב: וירא ישראל את מצרים "מת על שפת הים"

, והיה לו לומר: וירא ישראל על שפת הים את מצרים מת, אלא מוכח שנפלטו מצרים על שפת הים. וכתוב אחר כך: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", ומשמע שמקודם לא האמינו, הרי שהיו ישראל מקטני אמנה! [מהרש"א שם].

שנים

ניסו ישראל

במים: במרה וברפידים.

א.

במרה, דכתיב: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות

מים ממרה וגו'",

וכתיב

אחרי כן: (וילן) "

וילנו העם על משה

לאמר מה נשתה".

ב.

ברפידים, דכתיב: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות

העם".

וכתיב

אחרי כן: "

וירב העם עם משה

ויאמרו תנו לנו מים ונשתה".

שנים

ניסו ישראל

במן

: