Versión en texto de este daf: original y traducción
Zevajim 9a — el Talmud en español
Zevajim 9a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Zevajim 9a
אלא
דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלין
ונעשה לשלמים הנאכלים,
ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין
, כעולה. ולפיכך אף אם שחטו לשם עולה, הרי הוא נעקר להיות שלמים, וקרב ונאכל בתורת שלמים .
ומקשינן: הלא תירוץ זה מועיל רק אם שחטו לשם עולה, אבל עדיין יקשה באופן ששחטו לשם חטאת או אשם, למה לא יהיה חטאת או אשם,
אטו חטאת ואשם, מי לא מיתאכלי?
\- אלא כך צריך לומר:
דוחין קדשים הנאכלים לכל אדם
[קרבן פסח]
אצל קדשים הנאכלין לכל אדם
[שלמים],
ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם
, שחטאת ואשם נאכלין רק לזכרי כהונה.
רבי יוסי ברבי אבין אמר: דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים
[שפסח ושלמים קדשים קלים הם]
ואין דוחין קדשים קלים אצל
עולה חטאת ואשם שהם
קדשי קדשים
.
מתקיף לה רב יצחק ברבי סברין: אימא
-
שחטיה לשם מעשר
בהמה
ליהוי
קרבן
מעשר
בהמה ולא שלמים .
למאי הילכתא
-
דלא ליבעי נסכים
[ואילו שלמים צריך להביא נסכים],
ולמלקא עליה ב
"
לא יגאל
" אם ימכרנו [שעל מכירת מעשר - בהמה לוקים]!?
ומתרצינן:
אמר קרא
במעשר בהמה מיעוט - "
העשירי יהיה קודש
", ובא הכתוב ללמדנו:
זה
, שהופרש בתור מעשר בהמה, בלבד, יהיה
מעשר
[שפטור מנסכים ולוקה על מכירתו],
ואין אחר
נהיה
מעשר
, למעט אם שחטו קרבן אחר לשם מעשר, שאינו נעשה מעשר.
ועוד מקשינן:
אימא שחטיה
לפסח בשאר ימות השנה
לשם
קרבן
בכור, ליהוי כבכור, למאי הילכתא
-
דלא ליבעי נסכים, אי נמי דליתביה לכהנים
כדין בכור?
ומתרצינן:
בכור נמי
, גזירה שוה "
עברה
-
עברה
"
ממעשר גמר
[בבכור נאמר "והעברת כל פטר רחם" ובמעשר נאמר "כל אשר יעבור תחת השבט"], ללמד שמותר הפסח אינו נהיה לא מעשר ולא בכור.
ועוד מקשינן:
ואימא
-
שחטיה
לפסח לשם קרבן
תמורה
של פסח [ויש מפרשים, לשם תמורת מעשר]
ליהוי תמורה?
[והוה אמינא שאפילו כשלא ממירין בהמה בבהמה ממש, אלא רק שוחטים את קרבן הפסח לשם קרבן תמורת פסח נחשב כהמרה]
למאי הילכתא
-
למלקא עליה
משום לא ימירנו ולא יחליפנו!?
ומתרצינן:
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן
: כיון שאינו מביא בהמה נוספת של חולין וממיר אותה בקדשים אלא רק רוצה להחיל על קרבן שם של "קרבן תמורה" אינו חייב משום ממיר, שהרי
אמר קרא
"
והיה הוא ותמורתו
", ודרשינן:
זו
, שמביא בהמת חולין וממירה בבהמת קדשים, נחשבת
תמורה, ואין אחר
[זבח אחר ששחטו לשם תמורה] נחשב
תמורה
.
ועוד מקשינן:
ואימא
-
שחטיה
לפסח
לשם תודה ליהוי כתודה
.
למאי הילכתא
-
להטעינו לחם
כדין קרבן תודה.
ומתרצינן:
מי איכא מידי דפסח גופיה לא בעי לחם, ומותרו
[כשנשחט שלא בזמנו ונעקר שמו ממנו]
בעי לחם?
ותמהה הגמרא על תירוץ זה:
אי הכי
שלא יתכן שמותר הפסח יהיה חייב בדבר שהפסח עצמו אינו חייב בו,
השתא נמי
יקשה לך איך מותר הפסח קרב שלמים -
מי איכא מידי דפסח גופה לא בעי נסכים, ומותרו
, הקרב שלמים,
בעי נסכים?
ולפיכך מבארת גמרא:
אנן הכי קאמרינן
-
מי איכא מידי דמותר תודה עצמה
[כגון מי שהפריש קרבן תודה ואבד, והפריש קרבן תודה אחר, ולאחר מכן נמצא הראשון, מביא את הראשון עם לחם והשני שהוא "מותר תודה" פטור מהבאת לחם]
לא בעי לחם, ואילו מותר דאתיא לה מעלמא
[דהיינו מותר הפסח ששחטו לשם תודה]
בעיא לחם?
ולפיכך לא שייך לומר שאם ישחוט את מותר הפסח לשם תודה יהיה תודה.
מתקיף ליה רב יימר בריה דרב הילל
לאבוה דשמואל, שלמד לעיל שמותר הפסח קרב שלמים מ"ואם מן הצאן קרבנו - לזבח שלמים לה'", ודרש "דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים" והיינו קרבן פסח:
וממאי דבמותר פסח כתיב
"דבר הבא מן הצאן" בלבד?
דילמא במותר אשם
, שהרי גם הוא בא מן הצאן בלבד,
כתיב
, ובא הכתוב לומר שמותר אשם צריך לעקור ממנו את שמו על ידי שיזבחנו לשם שלמים [ואף שמותר אשם קרב עולה, כוונת הכתוב היא לומר שצריך לעוקרו משמו על ידי שישחטנו לשם זבח אחר, ואז, משנעקר שמו, יחול עליו שם קרבן עולה, למרות שזבחו לשם שלמים. תוס'].
ומתרצינן:
אמר רבא: אמר קרא
"
ואם מן הצאן קרבנו
-
לזבח שלמים
", ודרשינן שמדובר דוקא ב"
דבר השוה בכל צאן
", והיינו קרבן פסח הקרב בין מן הכבשים ובין מן העיזים, מה שאין כן אשם שאינו קרב מן העיזים.
מתקיף לה רבי אבין בר חייא, ואיתימא רבי אבין בר כהנא: בכל אתר את אמרת
שאם נאמר "
מן
" כוונת הכתוב הוא
להוציא
[כגון: "מן הבקר" - ולא כל הבקר - להוציא רובע ונרבע],
ו
איך
כאן
אתה אומר שכוונת הכתוב
מן
הצאן הוא
לרבות
דבר הבא מכל הצאן ולא מחלק מהצאן!?
אמר רבי מני: הכא נמי
דרשינן מהכתוב "
מן
הצאן"
להוציא
-
דלא אתי
קרבן פסח
בן שתי שנים
, וכן
דלא אתי נקיבה
. וכך דרשינן פסוק זה: "מן" הוא מיעוט הבא ללמד שמדובר בדבר שאינו בא נקבה ולא בן שתי שנים, ואילו "צאן" הוא דבר הכולל את הצאן כולו בין כבשים ובין עיזים.
מתקיף לה רב חנן בגדתאה
לאבוה דשמואל:
ומי מצית אמרת דכי כתיב האי
"ואם מן הצאן קרבנו",
במותר הפסח כתיב?
והא מדכתיב
בהמשך הפרשה "
אם כשב
הוא מקריב", ואחר כך נאמר גם "
ואם עז
קרבנו",
מכלל
זה אתה למד
דלאו במותר פסח כתיב
, אלא להשמיענו דין הקרבת שלמים בכלל, שהרי במותר הפסח פשיטא שהוא בא מן הכבשים והעיזים, כפי שנאמר בפרשת קרבן פסח!?
ומתרצינן: לעולם פרשה זו עוסקת במותר הפסח, ומה שנאמר בה "אם כשב הוא מקריב",
ההוא
קרא
מיבעיא ליה לכדתניא
: "אם
כשב
הוא מקריב" - יתור הוא, שהרי כבר נאמר "ואם מן הצאן" ולבסוף "ואם עז קרבנו". וכיון שבצאן יש רק שני מינים, כבשים ועזים, הרי כיון שלבסוף כתוב "ואם עז", בהכרח ש"מן הצאן" שנכתב בתחילה היינו כשב, ואם כן למה חזר וכתב [בנוסף ל"מן הצאן"] "אם כשב" -
לרבות את הפסח לאליה
, שתהא האליה של קרבן הפסח קריבה יחד עם שאר אימוריו.
ועוד דרשו בברייתא זו:
כשהוא אומר
"
אם כבש
"
\- בא הכתוב
לרבות פסח שעיברה שנתו
[שעברה שנתו הראשונה ונפסל מלהקרב לפסח] ,
ו
כן לרבות
שלמים הבאים מחמת פסח
[חגיגת ארבעה עשר, הבאה כדי לאוכלה לפני אכילת קרבן הפסח, במטרה שיאכל את הפסח "על השובע", כשהוא שבע ואינו רעב]
לכל מצות שלמים
שיטענו סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק , מה שאין כן בקרבן פסח עצמו שאין בו לא סמיכה ולא נסכים ולא תנופת חזה ושוק.
ועוד דרשו בברייתא זו:
כשהוא אומר
"
ואם עז
קרבנו" -
הפסיק הענין
, ובכך
לימד על העז שאינה טעונה אליה
, שאין מקריבים את האליה של העז יחד עם האימורים, אלא היא מותרת באכילה.
ומקשינן:
ו
כי
הא
, דין הפסח שעברה שנתו שהוא קרב כשלמים ולא כפסח,
מהכא
[מ"אם כבש"]
נפקא?
והרי "מותר הפסח" הוא, ומותר הפסח
מדאבוה דשמואל נפקא!
דאמר אבוה דשמואל
[לעיל] "
ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים
",
דבר הבא מן הצאן
בלבד, והיינו מותר הפסח,
יהא לזבח שלמים?!
ומתרצינן: והרי
אכתי
גם לטעמך יקשה, כי גם דרשתו של אבוה דשמואל מיותרת, שהרי
מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא
.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר הפסח שקרב שלמים, שנאמר
"
וזבחת פסח לה
'
אלהיך צאן ובקר
", ותיבת "בקר" לא נאמרה לגופו של פסח, כי
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אלא
בא הכתוב ללמדנו -
מכאן למותר הפסח שיהא
קרב
לדבר הבא
גם
מן הצאן
וגם
מן הבקר, ומאי ניהו?
-
שלמים
, שבאים מכל הצאן והבקר, בין זכרים ובין נקבות.
אלא
, בהכרח, צריך לומר שלא לומדים מאחד הפסוקים האלו לבדו, אלא
תלתא קראי כתיבי
[שהם "אם מן הצאן", "אם כשב", "וזבחת פסח"], וכולם הוצרכו ללמד על מותר הפסח שקרב שלמים -