Zevajim 96a — el Talmud en español

ומקשינן:

אלא, קדירות של מקדש, אמאי ישברו?

והרי יש להם תקנה בליבון, שהרי אמרנו שטעם האיסור הוא משום הבלוע שבו ולא מחמת הבישול לבד [בלא בליעה]. ובמשכן מובן שישבר, כי לא היו קבועים במקום אחד ולא היה להם כבשונות ללבן כלי חרס. אבל בבית המקדש,

נהדרינהו לכבשונות,

שהיוצר צורפן בהם, ויתלבנו.

ומתרצינן:

אמר רבי זירא: לפי שאין עושין כבשונות בירושלים

, מפני העשן שמשחיר את חומת המקדש, וגנאי הוא.

ופרכינן:

אמר ליה אביי: וכי עושין אשפתות בעזרה

משברי כלי חרס!? הרי שנינו שאין עושין בה אשפתות מפני השרצים שדרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה כיון שהשרצים מתים שם ומטמאים את הקדשים.

ומתרצינן:

אישתמיטתיה

אביי שכח,

הא דתני רב שמעיה בקלנבו

שם מקום:

שברי כלי חרס נבלעין במקומן,

שהוא אחד הניסים שנעשו בבית המקדש. וממילא לא נעשה מהם אשפתות.

ופרכינן:

אלא, הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת היה,

קשה, למה לא

נעביד

תנור

דחרס

במקדש, כיון

דהסיקו בפנים הוא,

ויש לה תקנה בליבון?

ומתרצינן:

דכיון דאיכא שתי הלחם

בחג השבועות,

ולחם הפנים

שעורכים בכל שבת על השלחן,

דאפייתן בתנור, וקדושתן בתנור,

שאינם נעשים בכלי שרת כיון שאינם טעונים שמן, כדתנן, לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, לכן התנור הוא המקדש אותם,

והוה ליה

התנור

כלי שרת, וכלי שרת דחרס לא עבדינן

אלא ממתכת בלבד.