Zevajim 93b — el Talmud en español

והוינן בה:

הא תו, למה לי?

למה לי לשנות את הכלל שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי, והרי כבר שנה התנא ברישא שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו, אין טעון כיבוס?!

ומתרצינן:

מה טעם, קאמר. מה הטעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס?

-

לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזייה!

שנינו במשנה:

וראוי להזאה.

והוינן בה:

למעוטי מאי

, איזה דבר בא למעט הכלל שאומר שאין כיבוס אלא בדם הראוי להזאה?

ומפרשינן:

למעוטי קיבל פחות מכדי

שיעור

הזיה בכלי זה, ופחות מכדי הזיה בכלי זה

, וחזר וערבן יחד בכלי אחד.

דתניא: רבי חלפתא בר שאול אומר: קידש

מי חטאת על ידי שהניח בהם אפר פרה, והיו המים

פחות מכדי

שיעור

הזיה

, שהוא כדי שיטבול ראשי הגבעולים של האיזוב, ויזה,

בכלי זה, ופחות מכדי הזיה בכלי זה

-

לא קידש!

אף על פי שחזר ועירבן.

ואיבעיא להו: בדם

חטאת הפנימית, כגון שעירים ופרים הנשרפים שטעונים הזיה על הפרוכת ז' פעמים, וקבל שעור ג' הזאות בכלי זה, וחזר וקיבל ד' הזאות בכלי אחר, וחזר ועירבן,

מהו?

האם הוי קבלה או לא?

האם נאמר כי מי חטאת,

הלכתא היא

דלא מצרפינן,

ומהלכתא לא גמרינן

לדברים אחרים, לפי שאין דנים מהלכתא.

או דלמא,

הרי

התם

גבי מי חטאת

מאי טעמא

אין מצטרפין פחות מכשיעור? משום

דכתיב "וטבל במים",

ולא נאמר "וטבל מים". ומזה משמע, שצריך המזה להטביל את אגודת האזוב שמזים בה את מי החטאת, במים המוזכרים למעלה בפרשה לענין קידוש, שיהא בהם בשעת קידוש שיעור טבילה.

ואם כן,

הכא נמי

גבי דם חטאת,

כתיב "וטבל

הכהן את אצבעו

בדם",

ומשמע שיהא בדם הראשון שעור טבילה מתחילתו.

תא שמע: דאמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: אף בדם לא קידש!

כיון דקרא "וטבל בדם" דכתיב גבי דם חטאת הוי דומיא "וטבל במים" דכתיב גבי מי חטאת.

אמר רבא: תניא

, שנינו בברייתא שבדם לא קידש: לפי שנאמר בתורה "

וטבלפ, ודרשינן, ולא מספג!

שלא יקנח אצבעו בשולי הכלי או בדפנותיו [כי באופן כזה אינו נקרא טובל].

וכמו כן נאמר "

בדם

" ודרשינן

עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא.

שמשמעות "בדם" היא שיהא בדם הראשון שעור טבילה.

וכמו כן נאמר, "והזה

מן הדם",

ודרשינן, שיזה

מן הדם

האמור

שבענין,

שהזה ממנו בטבילה ראשונה, ממנו יזה את כל שבע ההזאות, שצריך לחזור ולטבול בו אצבעו על כל הזיה.

וכיון שלא הוה צריך למיכתב אלא "והזה שבע פעמים", הילכך הוי "מן הדם" קרא יתירא, ודרשינן מיניה למעט, שלא יזה משירי הדם שבאצבע, אלא יחזור ויטבול אצבעו כל פעם מהדם שבכלי.

ומפרשינן:

ואיצטריך למכתב "וטבל", ואיצטריך למכתב "בדם".

דאי כתב רחמנא "וטבל"

לבד,

הוה אמינא

דיהיה כשר

אף על פי דליכא שיעור טבילה מעיקרא

בשעת קבלה

,

הואיל ויש שיעור טבילה בשעת טבילה, לכן

כתב רחמנא "בדם",

שמשמע בדם שהזכיר לענין קבלה דבעינן שיעור טבילה מעיקרא.

ואי כתב רחמנא "בדם"

לבד,

הוה אמינא אפילו מספג,

שקנחו באצבעו, כשר להזות. לכן

כתב רחמנא "וטבל",

ולא קינוח.

והוינן בה: "

מן הדם" שבענין

המובא בברייתא [שצריך לחזור ולטבול אצבעו על כל הזיה],

למעוטי מאי?

ומבארינן:

אמר רבא, למעוטי שיריים שבאצבע

21 ,

שמאותו דם שבכלי יזה את כל ההזאות ולא משיריים שבאצבע.

מסייע לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: שיריים שבאצבע פסולין

להזות מהם על פני הפ רוכת.

אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא: אמר תלמידך, אמר רב עמרם: תנינא

תיובתא לרב אלעזר:

היה מזה

מדם חטאות הפנימיות,

וניתזה הזאה מידו

על הבגד

עד שלא הזה,

שעדיין ראוי הדם שנפל על הבגד להזאת פנים, הרי הוא

טעון כיבוס

. אבל, אם ניתזה הזאה מידו על הבגד

משהזה,

וכבר אינו ראוי להזאה,

אין טעון כבוס.

והוינן בה:

מאי לאו, הכי קאמר

: אם נפל דם על הבגד

עד שלא גמר מלהזות

את כל ההזאות,

טעון כיבוס,

ואפילו ניתז בין הזאה להזאה משירים שבאצבע!

ןמוכח ששיריים שבאצבע כשרים להזאה, כי אילו היו פסולים, למה טעון כיבוס. ואם

משגמר להזות

את כל ההזאות נפל הדם על הבגד,

אין טעון כיבוס,

דלא נחשב דם הראוי להזות.

ומכאן תיובתא לרב אלעזר שפסל הזאת שירים שבאצבע!?

ודחינן:

לא!

אין לפרש כן, אלא

הכי קאמר

: נפל הדם על הבגד

עד שלא יצתה הזאה מידו, טעון כיבוס.

אבל, אם ניתז מהדם שבאצבעו על הבגד

משיצתה הזאה מידו

22 ,

דהוי אותו הדם שיריים שבאצבע,

אין טעון כיבוס!

דשירים שבאצבע פסולים, וכדרבי אלעזר.

איתיביה אביי

: הרי שנינו במשנה גבי הזאת הדם של פרה אדומה:

גמר להזות

ז' הזאות בהר המשחה, היה

מקנח ידו בגופה של פרה,

משום שאף דמה של הפרה טעון שריפה יחד עם הפרה.

ודייקינן:

גמר

להזות,

אין. לא גמר, לא

מקנח את ידו, אלא יכול לחזור ולהזות הזאה נוספת בלי לקנח ידו, אף על פי שיש עליה משיירי הדם שבאצבעו מההזאה הקודמת.

אלמא, שירים שבאצבע כשרים!? ומתרצינן:

אמר ליה,

הכי פירושו:

גמר

להזות,

מקנח

כל

ידו בגופה של פרה. לא גמר

להזות,

מקנח אצבעו

בין כל הזאה והזאה, כדי שלא יחזור ויזה מהשירים שבאצבע.

ומקשינן:

בשלמא גמר

מלהזות

מקנח

כל

ידו בגופה של פרה, שנאמר "ושרף את הפרה לעיניו",

שהרי הפרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר.

אלא אצבעו

בין כל הזאה להזאה,

במאי מקנח?

וכי בין כל הזאה והזאה יורד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה?

אמר אביי

, מקנח אצבעו

בשפת מזרק

שבו קיבל את דמה, וממנו מזה הז' הזאות.

כדכתיב

גבי כלי שרת

"כפורי זהב",

דהיינו מזרקים, והיו נקראים כך על שם שהכהן הזורק היה מקנח בו אצבעו.

מתניתין:

א.

ניתז

הדם

על העור

של הבהמה

עד שלא הופשט

, קודם שהופשט העור מן הבהמה,

אינו טעון כיבוס

דבעינן ראוי לקבל טומאה בלי חסרון מלאכה. אבל עור שלא הופשט, חסרה בו מלאכה [הפשטה] לקבלת טומאה.

אבל, אם ניתז על העור

משהופשט,

לאחר שהופשט מהבהמה,

טעון

העור כיבוס,

דברי רבי יהודה,

כיון שהעור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם יחשוב עליו להשתמש בו כמות שהוא, וסבירא ליה שחסרון מחשבה אינו חסרון.

רבי אלעזר אומר: אף משהופשט

העור

אינו טעון כיבוס,

דסבירא ליה בעינן דבר הראוי לקבל טומאה ממש, ושלא יהא מחוסר אפילו מחשבה.

ב.

אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם

ולא כל הבגד,

ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה,

ואף על פי שמחוסר מחשבה, ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה, והיינו [סתמא] אליבא דרבי יהודה,

וראוי לכיבוס

, למעוטי כלי עץ או עור קשה, שאין בהם כיבוס אלא גרידה.

ג.

אחד הבגד ואחד השק ואחד העור, טעונים

:

כיבוס במקום קדוש

בעזרה.

ושבירת כלי חרס

שנתבשל בו בשר חטאת

במקום קדוש

בעזרה,

ומריקה ושטיפה בכלי נחשת

שנתבשל בו בשר חטאת

במקום קדוש,

בעזרה.

ד.

זה חומר

דין הכיבוס

בחטאת

מאשר שאר

קדשי קדשים,

שדין כיבוס הבגד שניתז עליו דם אינו אלא בדם חטאת ולא בדם של קרבנות אחרים, ואפילו קדשי קדשים.

גמרא:

והוינן בה:

מנהני מילי

שעור שלא הופשט אינו טעון כיבוס?

דתנו רבנן

: כתיב "ואשר יזה מדמה על

הבג ד".

אין לי אלא בגד, מנין לרבות

שאם ניתז דם חטאת על

עור משהופשט

שטעון כיבוס?

תלמוד לומר "אשר יזה עליה, תכבס".

יכול שאני מרבה

שאם ניתז דם על

עור שלא הופשט

שגם הוא יהיה טעון כיבוס?

תלמוד לומר "בגד",

ודרשינן,

מה בגד הראוי לקבל טומאה,

שהרי אין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו להיות כלי ולהשתמש בו כמות שהוא, הרי הוא חייב כיבוס,

אף כל הראוי לקבל טומאה

. ועור משהופשט, ראוי לקבל טומאה אם חישב להשתמש בו ל"עוצבא", שהוא שטיח, לשכב עליו כמו שהוא. אבל כל זמן שלא הופשט העור, הוא אינו ראוי לכלי ואינו מקבל טומאה,

דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר אומר

: כתיב "

בגד". אין לי אלא בגד

צמר ופשתים, כי סתם בגדים שבתורה עשויים מצמר ופשתים.