Zevajim 91b — el Talmud en español

גמרא:

אמר שמואל: לדברי רבי טרפון

במשנתנו,

המתנדב שמן, קומצו

הכהן קומץ מהשמן, ומקטיר את הקומץ על גבי המזבח,

ושיריו,

הנותרים מהשמן לאחר הקמיצה,

נאכלין לכהנים.

מאי טעמא? דתניא,

נאמר "

ונפש כי תקריב קרבן מנחה".

ומכך שלא נאמר "נפש כי תקריב מנחה", דרש רבי טרפון מיתור המלה "קרבן":

מלמד

הכתוב

שמתנדבין

קרבן

שמן

בפני עצמו.

ו

כיון שנתרבה שמן נדבה בפרשת קרבו מנחה, הרי הוא

כמנחה. מה מנחה, קומצה

הכהן, ומקטיר את הקומץ,

ושיריה נאכלין. אף שמן, קומצו, ושיריו נאכלין.

אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא

כשמואל, שקומצו, ושיריו נאכלין.

דתנן במתניתין:

אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שמתחלק בעזרה, אי אתה צריך לשאול מהו. אלא

ודאי

מותר רקיקי

מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע, משום

שאין מתנדבין שמן.

ודיקינן:

מכלל

זה אתה למד,

דלמאן דאמר מתנדבין

שמן, יש להסתפק בשמן זה שמתחלק בעזרה שמא הוא שמן נדבה. הרי ששמן נדבה

מתחלק

הוא לכהנים. דהיינו, שקומצו, ושייריו נאכלין לכהנים. וראיה לשמואל.

ודחינן:

אמר ליה אביי

לרבי זירא:

אימא סיפא

דמתניתין, ומשם יש להוכיח שלא כשמואל.

דתנן:

אם ראית שמן שניתן על גבי אישים, אי אתה צריך לשאול מהו, אלא

ודאי הוא

מותר רקיקי מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, שאין מתנדבין שמן.

ומדייק אביי:

מכלל

זה אתה למד,

דלמאן דאמר מתנדבין שמן,

יש להסתפק בשמן זה הניתן על גבי אישים שמא הוא שמן נדבה. ומוכח ששמן נדבה

אזיל

כולו

לאישים,

ודלא כשמואל, שאומר קומצו, ושייריו נאכלים לכהנים.

ודנה הגמרא:

לאביי,

שלדעתו שמן נדבה כולו לאישים,

קשיא רישא

דמתניתין [לפי הגירסה המובאת לעיל בדברי רבי זירא], שמוכח מהרישא שאם מתנדב שמן קומצו, וכמו שהוכיח רבי זירא מזה שלא צריך לשאול מהו, רק משום שאין מתנדבין שמן?

ואילו

לרבי זירא,

הסובר ששמן נדבה מתחלק לכהנים

קשיא סיפא

דמתניתין, בשמן הניתן על גבי האישים, שהרי אפילו היו מתנדבין שמן, אין לשאול מהו, כי שמן נדבה הלא אינו ניתן לאישים?

בשלמא לרבי זירא

אפשר לתרץ, כי

רישא

דמתניתין, שמשמע ממנה ששמן נדבה מתחלק לכהנים מדובר

בשירים,

שנותרו אחר הקמיצה.

וסיפא

שמשמע ממנה שהשמן ניתן על גבי האישים מדברת

בקומץ.

אלא לאביי,

הסובר ששמן נדבה כולו לאישים.

קשיא

רישא דמתניתין?

ומתרצינן לאביי: מה שנאמר ברישא דמתניתין "שאין מתנדבין שמן", אמנם מיותר הוא.

אלא,

תנא רישא אטו סיפא,

שבשמן הניתן לאישים, אכן יש להסתפק שמא הוא שמן נדבה [אילו היו מתנדבין שמן], שהרי כולו לאישים.

ומקשינן:

בשלמא סיפא,

יש לומר ד

תני משום רישא.

אלא רישא משום סיפא, מי תני?

ומתרצינן:

אין! אמרי במערבא: תנא רישא משום סיפא.

ומקשינן לשמואל:

תא שמע

מהא דתניא:

יין, כדברי רבי עקיבא,

האומר שאפשר לנדב יין בפני עצמו, אותו יין ניתן

לספלים

שבראש המזבח, שמנסים שם את היין.

שמן, כדברי רבי טרפון,

האומר שמתנדבין שמן, ניתן

לאישים.

מאי לאו,

שוין הם היין והשמן בדינם, ו

מדיין

ניתן

כולו לספלים, שמן נמי

ניתן

כולו לאישים.

וקשה לשמואל, שאמר, רק הקומץ של השמן נקטר על גבי האישים?

ומתרצינן:

מידי אריא,

האם חייבים אנו להעמידם באופן שוה? אלא

הא כדאיתא והא כדאיתא!

היין אמנם ניתן כולו לספלים, אבל השמן אין ממנו לאישים אלא הקומץ.

ואומרת הגמרא, שדין זה שאמר שמואל, שהמתנדב שמן, קומצו, ושיריו נאכלין, הוא

כתנאי,

מחלוקת תנאים הוא.

דתניא: המתנדב

שמן, לא יפחות מלוג,

כמו שיעור השמן הניתן במנחה רגילה.

רבי אומר

: לא יפחות מ

שלשת לוגין.

כמו שיעור היין של נסכים.

ודנה הגמרא:

במאי קמיפלגי

רבנן ורבי?

ומתרצינן:

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא

: האם אומרים "

דון מינה ומינה",

או

"דון מינה ואוקי באתרה", איכא בינייהו.

שנחלקו רבנן ורבי בצורת הלימוד של דבר מחבירו, וכדלהלן.

דבר הלמד מחבירו, בגזירה שוה או בהיקש, אפשר לומר "דון מינה ומינה", שהדבר הנלמד מחברו, יהיו דיניו של הדבר הלמד ככל דיניו של הדבר המלמד. ואפשר לומר, "דון מינה", רק את עיקר הדין לומדים מן המלמד, אבל "אוקי באתרה", שלגבי פרטי הדין, יש לנו להעמיד אותם כפי הדבר הלמד, ולא כפי הדבר המלמד.

דרבנן סברי: דון מינה ומינה,

דהיינו,

דון

שמן

מינה,

ממנחה:

מה מנחה מתנדבין, אף שמן מתנדבין

בפני עצמו [שהרי עיקר הדין שמתנדבין שמן אנו למדין ממנחה כדלעיל]

ומינה,

ויש ללמוד ממנחה גם את כל פרטיה,

מה מנחה

שיעור השמן שבה צריך שיהיה

לוג, אף שמן

הבא בפני עצמו שיעורו הוא

לוג.

וכיון שסוברים רבנן שלכל דבר נלמד שמן ממנחה, לכן יש גם ללמוד:

מה מנחה, קומצה, ושיריה נאכלין. אף שמן, קומצו, ושיריו נאכלין.

הרי שדעת רבנן כשמואל.

ורבי סבר: דון מינה ואוקי באתרא.

דהיינו,

דון

שמן

מינה

ממנחה,

מה מנחה מתנדבין, אף שמן מתנדבין.

אך עתה, לאחר שלמדנו את עיקר הדין, שגם שמן בא כקרבן בפני עצמו,

ואוקי באתרא,

נעמיד את פרטי דיניו כבמקומו, ונלמוד את שאר דינים מגופיה, דהיינו שיהא

כנסכים,

כיין הבא בפני עצמו:

מה נסכים

שיעורן הוא

שלשת לוגין

[שכן נלמד מקרא]

אף שמן

שיעורו

שלש לוגין.

וכמו כן נלמד גם את צורת הנתינה מנסכים:

מה נסכים,

כל היין ניתן

לספלים

[אף זה נלמד מקרא]

אף שמן, כולו לאישים.

הרי שרבי לא סובר כשמואל, ומוכח שדינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים.

אמר ליה רב פפא לאביי

: רבי ורבנן לא נחלקו ב"דון מינה".

כי

אי ממנחה

הוה

מייתי לה רבי

לעיקר הדין שמתנדבין שמן, הוא לא היה נחלק על רבנן בשיעור השמן, משום

דכולי עלמא

סברי "

דון מינה ומינה".

אלא

רבי,

מ"אזרח" גמר לה.

שנאמר בפרשת נסכים "כל האזרח יעשה ככה", ומקרא זה מיותר, וסובר רבי שהוא בא לרבות נדבת שמן בפני עצמו. וכיון שמנסכים הוא נלמד, הרי אף אם נאמר "דון מינה ומינה", לא יפחות משלשה לוגין, שזה הוא השיעור הפחות ביותר ביין של נסכים הבא עם הקרבן, דהיינו נסכי כבש.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: מי מצית אמרת הכי,

שרבי לומד מ"אזרח" שאפשר להביא שמן בפני עצמו?

והתניא

: כתיב "

קרבן מנחה", מלמד שמתנדבין שמן. וכמה? שלשה לוגין!

ויש לנו לדייק:

ומאן שמעת ליה דאמר

לא יפחות מ

שלשה לוגין? רבי היא. וקא מייתי לה

לרבות שמתנדבין שמן

מ

קרא ד"

קרבן

מנחה", ולא כמו שאמרת שהוא דורש זאת מהכתוב "האזרח". ובהכרח, שרבי ורבנן חולקים ב"דון מינה"!?

אמר ליה רב פפא: אי תניא

-

תניא! אמר שמואל: המתנדב יין

בפני עצמו,

מביא

יין

ומזלפו

על המזבח,

על גבי האישים.

מאי טעמא?

-

אמר קרא "ויין תקריב לנסך חצי ההין, אשה ריח ניחוח לה'".

הרי אמר הכתוב "אשה" לגבי יין, לומר, שיש יין אשר עולה על גבי האש. ואיזה הוא? זה יין הבא בפני עצמו! [כי יין הבא עם הקרבן נלמד מקרא שמנסכו אל תוך הספלים שבראש המזבח] .

ומקשינן:

והא קא מכבי

את האש שעל המזבח על ידי שמזלף עליה את היין, ונמצא עובר על הלאו של "לא תכבה", האוסר לכבות את אש המזבח!?

ומתרצינן:

כיבוי

אש המזבח

במקצת, לא שמיה כיבוי,

שהרי עדיין ממשיך להתקיים מה שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח".

ומקשינן:

איני! והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח, וכיבה, חייב.

הרי שאף על כיבוי במקצת חייבים?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן,

דליכא

במזבח

אלא האי

גחלת בלבד, ובאופן שכזה נמצא שכיבה את כל האש שעל המזבח .

איבעית אימא,

לעולם אסור אף כיבוי במקצת, ולא קשה איך מזלף את היין על האש, כי

כיבוי דמצוה, שאני!

ומקשינן:

תא שמע

מהא

דתנא רבי אליעזר בן יעקב: כלפי

הואיל

ונתנה התורה רשות לתרום

את הדשן מהמזבח,

יכול יכבה

את הגחלים,

ויתרום? אמרת,

אי אפשר לעשות כך, שהרי נאמר "

לא יכבה".

הרי שאסור לכבות אף לצורך הרמת הדשן על אף שהוא מצוה.

ואם כן, אף כשמזלף את היין על גבי אישים, ומכבה את האש, גם אם הכיבוי הוא לצורך מצוה, יהא אסור!? ומתרצינן:

שאני התם,

שאינו צורך מצוה, שהרי

אפשר דיתיב ונטיר,

ימתין מלתרום עד שיכבו הגחלים.

תו מקשינן:

תא שמע

ראיה מהא דתניא:

המתנדב

יין, כדברי רבי עקיבא,

האומר מתנדבים יין, נותנו

לספלים.

המתנדב

שמן, כדברי רבי טרפון,

האומר מתנדבין שמן, נותנו

לאישים.

הרי מבואר שיין הבא בפני עצמו מנסכו בספלים, ודלא כשמואל?

ועוד תניא: יין נסך

-

לספלים

.

או אינו

לספלים,

אלא לאישים?

אמרת,

אי אפשר לזלף לאישים, שהרי אסור בלאו ד"

לא יכבה".

וקשה לשמואל?

ומתרצינן:

לא קשיא: הא

שנאמר בברייתא שאסור לזלף היין על האש, זה לדברי

רבי יהודה,

הסובר ש"דבר שאין מתכוין" אסור. ולפיו בהכרח, יין הבא בפני עצמו מנסכו לספלים ולא על גבי אישים [וקרא דשמואל "אשה ריח ניחוח לה'", ביאורו, שיהא נחת רוח לה' כאישים].

הא,

מה שאמר שמואל שמזלפו על האש, זה לדברי

רבי שמעון,

הסובר "דבר שאין מתכוין" מותר. ולכך מותר לזלפו על האש, שהרי אינו מתכוין לכבותה. ולא הוי "פסיק רישא", כיון שאפשר לזלף בטיפות דקות [שאינן מכבות את האש] .

ומקשינן:

למימרא, דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה,

שדבר שאין מתכוין מותר?

והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת

לוהטת

ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים.

כי לפי שכיבויה של גחלת מתכת אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, לא גזרו רבנן במקום היזק הרבים.