Zevajim 86b — el Talmud en español

ומתרצינן:

לא צריכא

לדין המשנה אלא

בשרירי

שהוא בשר קשה שנתקשה מחמת האש ששלטה בכולו, ורק שלא נעשה פחם אלא הוא כעצים שיבשים מתוכם. ורק באלו חלוק דינם בין פקעו קודם חצות שצריך להחזיר לבין פקעו אחר חצות שאין צריך להחזיר.

ומפרשת הגמרא:

מנא הני מילי

לחלק בין פקעו קודם חצות לבין פקעו לאחר חצות.

אמר רב: כתוב אחד אומר

"היא העולה על מוקדה על המזבח

כל הלילה

עד הבקר" [ויקרא ו] לגבי דין

והקטיר

שבו עוסק הפסוק, וענינו שתתקיים הקטרה כל הלילה,

וכתוב אחד

דהיינו אותו פסוק עצמו

אומר "כל הלילה"

גם לענין "

והרים

את הדשן" - שמצוות תרומת הדשן תהיה אף היא בלילה, והיינו משום שהפסוק של "והרים את הדשן" בהכרח מוסב על האמור בסמוך לו למעלה "כל הלילה" שהרי לא נאמר "ולבש הכהן בבקר מדו בד והרים". ואם כן יש כאן סתירה, מצד אחד, מצוות ההקטרה צריכה להימשך כל הלילה, ומאידך גיסא, תרומת הדשן של אפר ההקטרה צריכה אף היא להיעשות במשך הלילה, וכיצד תתקיימנה שתיהן? אלא יש לפרש הפסוק ולומר:

חלקיהו

את הלילה

חציו

עומד

להקטרה

שאין נחשב עיכול עד שיעשה דשן,

וחציו להרמה

שאפילו אלו הקשים ראויים להרמה משעה זו וכבר קרויים דשן.

אולם פשוט, שמאחר ותרומת הדשן צריכה להיעשות בדשן ולא בבשר, הרי שכל שלא נעשה דשן אפילו לאחר חצות אם פקע יש להחזירו. [ולכן כאשר למדנו כאן שיש דבר שהוא עומד גם להקטרה וגם לתרומת הדשן, בהכרח מדובר בשרירי שנתקשו ועדיין לא נעשו פחם, ועל כך אמר הכתוב שקודם חצות יש עליהם עוד מצוות הקטרה, ולאחר חצות עומדים הם להרמה. וממילא, אם פקעו מהמזבח קודם חצות, יש להחזירם שעדיין עומדים הם להקטרה, אבל אם פקעו לאחר חצות שכבר ראויים להרמה, אין מחזירים אותם משום שאין עליהם עוד מצוות הקטרה].

מתיב רב כהנא

על דברי רב שחילק את הלילה חציו להקטרה וחציו לתרומה, ואשר משמע מדבריו שקודם חצות הלילה אינו זמן הרמת הדשן, אפילו באלו שכבר נעשו אפר: שנינו,

בכל יום

היה

תורם את המזבח

ומרים ממנו מלא המחתה דשן

מ

שעת

קרות הגבר או סמוך לו מלפניו או מאחריו. ביום הכפורים

היה תורם

בחצות

הלילה,

ברגלים

שהיו קרבנות רבים ורב הדשן, וצריך להעלותו אל התפוח שבאמצע המזבח בכדי לסדר את המערכה ולהכינה לקרבן תמיד של שחר, היה תורם כבר

באשמורת הראשונה

של הלילה שהיא קודם חצות הלילה.

ו

מעתה,

אי סלקא דעתך

שמצוות תרומת הדשן

מחצות

הנה

דאורייתא

ואין להקדימה, אם כן

היכי מקדמינן

ברגלים לתרום כבר באשמורת ראשונה? ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן,

הן אמת ששרירי קודם חצות אינם ראויים להרמה וכפי שדרש רבה מהפסוק המלמד שעיכול שרירי נקבע על פי חצות הלילה, ומה שמצינו כאן הרמה קודם חצות היינו באופן שנתעכל לגמרי, ולמדנו זאת מדרשה נוספת. והיא,

ממשמע שנאמר "כל הלילה" איני יודע ש

מצוות הקטרה היא

עד הבקר?

ואם היה הפסוק מתפרש כמשמעו בלבד שבא ללמדנו דין זה של העלאת איברים והקטרתם עד הבקר, לא היה לו לכתוב כי אם "כל הלילה" וממילא ידענו שהוא עד הבקר, ואם כן,

מה תלמוד לומר

"

עד

ה

בקר

"? אלא, לא בא זה אלא לענין מצוות הרמה, וכך אמר הפסוק "עד הבקר - והרים" שמשמעו, והרים לפני הבקר, לומר לך:

תן בקר לבקרו של לילה

דהיינו שעל הבקר הקיים שהוא עלות השחר, הוסף זמן נוסף לפניו שאף הוא יחשב לבקר לענין תרומת הדשן, ומאחר ולא ניתן שיעור זמן לזה, הרי שהכל נעשה לפי צורך השעה.

הלכך

אמרו חכמים,

כל יומא מקרות הגבר סגי

לעשות הרמה. ואילו

ביום הכפורים, משום חולשא דכהן גדול

שכל העבודה מוטלת על כתפיו, יש להקדים את ההרמה ונעשית

מחצות

הלילה. ו

ברגלים דנפישי קרבנות

ומשום

דקדמי אתו ישראל

לבית המקדש להביא קרבנותיהם לכן נעשית ההרמה כבר

מאשמורת הראשונה. כדקתני סיפא

של ברייתא זו,

לא הייתה קריית הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל

.

איתמר

לענין מה שנינו במשנה לגבי איברים שנתקשו ע"י האש ועדיין לא נעשו פחם, שזמן הקטרתם הוא עד חצות הלילה, וזמן הרמתם נקבע מחצות והלאה:

פירשו

אותם איברים

קודם חצות

שעדיין מצוות הקטרה עליהם וצריך להחזירם,

ו

הוא

החזירן אחר חצות.

ומאחר ולא היו על המזבח בשעת חצות שהוא הזמן הקובע ועושה אותם ראויים להרמה ומפקיע מהם דין הקטרה, הרי שלא נקבע דינם להרמה, וממילא עדיין דין הקטרה עליהם. ומעתה נחלקו האמוראים מתי יקבע דין הרמה עליהם: