Zevajim 85b — el Talmud en español

ומקשינן:

ואנן ניקו נעביד להו לכהנים מילתא דאתו בה לידי תקלה?

שע"י שהם מודחים אנו מביאים את הכהן לידי תקלה להעלות על המזבח פסולים שירדו!?

ומתרצינן:

אפילו הכי עדיפא

לעשות כן, כדי

שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבילה

בפרש שלהם.

אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן, ירדו או לא ירדו?

והיינו שהסתפק בדינו של עולא לעיל אם בהעלאתם קודם זריקה נעשו לחמו של מזבח או לא.

אמר ליה רבי אמי

: מדוע מסתפק הנך רק לענין אם ירדו או לא

ותיבעי לך

גם לענין

מעילה

שמאחר והזריקה היא הקובעת דין מעילה באימורים שמשעת זריקת הדם מועלים בהם, הרי שבאופן שעלו קודם זריקת דמם יש לדון אם נעשו לחמו של מזבח ומועלים בהם או לא?

אמר ליה: מעילה לא קמיבעיא לי,

ופשוט לי שקודם זריקה אין בהם מעילה, משום

דזריקה הוא דקבעה להו במעילה, כי קמיבעיא לי

היינו רק לענין

ירידה

לאחר שעלו, אם דינם לירד או לא.

ופשיט

לספקו: אימורים שעלו קודם זריקת דמם

לא ירדו

משום שנעשו לחמו של מזבח,

ו

אף על פי כן

אין בהם מעילה

כי כל שלא נזרק דמם עדיין לא הובררו לחלק גבוה.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי: אמר רב חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת

דמן,

יש בהן מעילה או לא?

ולפי שמחמת עלייתם למזבח נעשו לחמו של מזבח, משום כך תתכן בהם מעילה.

אמר ליה רבי אמי: ותיבעי לך

גם לענין

ירידה

אם נעשו לחמו של מזבח ולא ירדו או לא?

אמר ליה: ירידה לא קא מיבעיא לי

ופשוט שלא ירדו משום

דנעשו לחמו של מזבח, כי קמיבעיא לי

היינו רק לענין

מעילה

אם דין לחמו של מזבח מועיל לענין זה, או שאין בהם מעילה עד שיובררו לחלק גבוה ע"י זריקת הדם.

ופשיט

לספקו

הכי

: אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמם

לא ירדו

כי נעשו לחמו של מזבח,

ו

אף על פי כן

אין בהם מעילה.

שנינו במשנה:

ואלו לא היה פסולן בקדש וכו'

ובעלי מומין, רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין.

אמר רבי יוחנן: לא הכשיר רבי עקיבא

את בעלי מומים לענין שאם עלו לא ירדו

אלא

במום הנמצא

בדוקין שבעין

שהוא מום שאינו ניכר כל כך

,

והטעם

הואיל ו

מומים אלו

כשרים

הם

בעופות

שהרי נאמר "תמים זכר בבקר בכשבים" ולמדנו בזה, תמות וזכרות בבהמה, ואין דין תמות וזכרות בעופות. ואמנם, עוף שהוא מחוסר אבר פסול להקרבה משום הנאמר "הקריבהו נא לפחתך". ומשום שבעופות הוכשרו מומים אלו, לכן בבהמה אם עלו לא ירדו.

ועוד אמר רבי יוחנן:

והוא

מה שאמר רבי עקיבא אם עלו לא ירדו היינו באופן

שקדם הקדשן את מומן

שנעשה בעל מום רק לאחר שכבר הוקדש, שמאחר וכבר חלה עליו קדושת מזבח לכן אם עלה לא ירד, אבל אם נעשה בעל מום קודם שהקדישו, הרי שלא היה קדשי מזבח מעולם ולכן אף אם עלה ירד.

ומודה רבי עקיבא, בעולת נקבה

שעלתה למזבח, שאף על פי שהנקבה כשרה בעופות מכל מקום דינה לירד, והטעם,

דכשקדם מומה להקדשה דמיא

שהרי אין לך מום גדול מנקבה בעולה, והוא קיים בה מראשית בריאתה.

ובדרך אגב, מביאה הגמרא שמדברי רבי עקיבא שנאמרו כאן, ניתן לפשוט את אשר הסתפק רבי ירמיה בענין אחר.

בעי רבי ירמיה: יש

פסול הקרבה משום

נרבע בעופות או אין

פסול

נרבע בעופות?

וצדדי הספק:

מי אמר

הכתוב

"מן הבהמה"

[ויקרא א] שדרשנו בזה

להוציא את הרובע והנרבע

שפסולים הם להקרבה, ולכן יש לתלותם זה בזה ולומר

כל היכא דאיתיה ברובע

ששיך בו פסול רובע

איתיה בנרבע, כל היכא דליתיה ברובע

שלא שייך בו פסול זה

ליתיה בנרבע,

ואם כן בעופות שלא שייך פסול רובע שהרי אין עוף רובע אשה, אף פסול נרבע לא נאמר בהם,

או דלמא הרי נעבדה בו עבירה

בנרבע ומשום כך יש לפוסלו?

אמר רבה, תא שמע

: שנינו במשנתנו,

רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין

שאם עלו לא ירדו,

ואם איתא

שעוף שנרבע כשר להקרבה,

נכשיר

רבי עקיבא

נמי ב

בהמה הפסולה משום

נרבע

שאם עלתה לא תרד, כי

הואיל וכשר

הנרבע

בעופות

לכתחילה, אף בבהמה דינו שלא לירד, וכפי שאמר כן רבי עקיבא לענין בעלי מומים!?

אלא בהכרח,

שמע מינה

שיש פסול נרבע בעופות!

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

שעוף הנרבע פסול להקרבה, שהרי שנינו: עוף קדשים

הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן

אם עשה בהם מליקה,

מטמאין

הם

בגדים אבית הבליעה

כטומאת נבלת עוף טהור, שמטמאה את בגדי האוכל אותה בביאתה לבית הבליעה, והטעם, כי מאחר ופסולים הם להקרבה, אין המליקה מכשרתם שהרי אין מליקה מתירה אלא בקרבנות כשרים.

ומה ששנינו כאן שהטומטום והאנדוריגינוס פסולים על אף שאין דין זכרות בעופות, היינו משום שסובר תנא זה, שזו בריה בפני עצמה ואינה ספק זכר ספק נקבה. ואמנם דעת רבי אליעזר בבכורות אינה כן, שהוא סובר, כל מקום שנאמר זכר ונקבה, יש להוציא את הטומטום והאנדרוגינוס מביניהם, ומה שאין כן בעוף שלא נאמר בו דין זכר ונקבה.

וממה שכללה הברייתא את הנרבע בכלל אלו

שמע מינה

שעוף הנרבע פסול להקרבה.

שנינו במשנה:

רבי חנינא סגן הכהנים אומר,

דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

רבי חנינא בזה, הרי אף תנא קמא אמר שבעלי מומין שעלו, ירדו!?

ומתרצינן:

איבעית אימא, מעשה קא משמע לן.

כלומר, שנהגו כן למעשה.

ואיבעית אימא, מאי דוחה

מעל המזבח, היינו שדחאם

כלאחר יד

ולא הורידם בפרהסיא שזו דרך בזיון.

שנינו במשנה:

כשם שאם עלו

לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו.

אמר עולא: לא שנו

שאם ירדו לא יעלו,

אלא

באופן

שלא משלה בהן

עדיין

האור

שעל המזבח,

אבל

אם כבר

משלה בהן

האור

אפילו כל שהוא,

יעלו,

משום שנעשו לחמו של מזבח.

רב מרי מתני

לדברי עולא אלו

ארישא

של המשנה דהיינו על דין הפסולים שעלו על המזבח וירדו, וכפי שנתבאר.

רב חנינא מסורא מתני

את דברי עולא אלו

אסיפא

על הדין האמור במשנה הבאה שכך נאמר בה:

העצמות והגידין והקרנים והטלפים

שאינם ראויים להקטרה מכל מקום

בזמן שמחוברין

הם לבשר הזבח

יעלו

עמו על המזבח,

פרשו

וחלצו מן הבשר קודם העלאתו,

לא יעלו

על המזבח, ואף אם עלו, ירדו כפי המבואר לקמן [פו א] בדעת רבי, והגמרא שם העמידה את המשנה בשיטתו. ועל כך אמר עולא:

לא שנו

שאם פרשו ירדו

אלא שלא משלה בהן האור. אבל

אם כבר

משלה בהן האור, יעלו.

ומחלוקת יוצאת בין רב מרי, ששנה את דברי עולא על הרישא, לבין רב חנינא ששנאם על הסיפא:

מאן דמתני אסיפא

דהיינו רבי חנינא

כל שכן

שסובר כך גם

ארישא

שהרי אם דבר שאינו ראוי להקטרה כלל אף על פי כן משום משילת האור לא ירד, דבר שאלמלא פסולו בר הקטרה הוא, כל שכן שנתקדש בפסולו כמו שהוא מחמת משילת האור.

ומאן דמתני

לדברי עולא

ארישא

דהיינו רב מרי, הרי שרק באלו שהם בני הקטרה הדין כן,

אבל אסיפא

שאותם גידים ועצמות

לאו בני הקטרה נינהו

משום שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם" הרי שאף לאחר משילת האור אם ירדו לא יעלוכי לא נתקדשו על ידה.

מתניתין:

ואלו

קדשים, שאף

אם עלו

על גבי המזבח

ירדו

אפילו אם הם כשרים, ולפי שאינם ראויים למזבח מחמת שאין עומדים להקטרה אין המזבח מקדשם, ואלו הם:

בשר קדשי קדשים, ובשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות,

שכל אלו עומדים לאכילה אינם ראויים להקטרה.

והקטורת

שדינה להיות מוקטרת על מזבח הפנימי, ועלתה על גבי מזבח החיצון שאינו מקום הקטרתה.

אולם,

הצמר שבראשי כבשים

של עולה שראשה מוקטר עם העור ללא הפשט,

ו

כן

שער שבזקן תישים

של עולה,

והעצמות

והגידים, והקרנים, והטלפים,

שכל אלו אינם נחשבים בשר,

בזמן שהם מחוברים

לבשר

יעלו

עמו, משום

שנאמר "והקטיר הכהן את הכל

המזבחה" [ויקרא א] ונתרבו אלו בכלל זה כל זמן שלא פרשו מהבשר, אבל אם

פירשו

מן הבשר

לא יעלו

בפני עצמם, משום

שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם"

[דברים יב], ואלו אינם בכלל בשר או דם ולא נאמר בהם דין העלאה על המזבח.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר בתורה

"והקטיר הכהן את הכל המזבחה"

הרי זה בא

לרבות את העצמות והגידים והקרנים והטלפים

שאף אלו נקטרים.

יכול

שנתרבו להקטרה

אפילו

אם

פרשו

מן הבשר,

תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם"

בלבד, למעט אלו שאינם בשר או דם.

שמא תאמר,

אי בשר ודם

בלבד נכללו בדין העלאה על המזבח,