Zevajim 84a — el Talmud en español

תרד

שלא ריבו אלא את העולה ודוגמתה דהיינו מין בהמה ועוף ולא מנחה.

מנחה הבאה עם

ובגלל

הזבח, לדברי רבן גמליאל ורבי יהושע, לא תרד.

כפי שהתבאר שהיא בכלל "מוקדה" ו"מזבח". ואילו

לדברי כולן

, התנאים של הברייתא, דהיינו רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא ורבי שמעון -

תרד.

נסכים הבאין בפני עצמן

כגון המתנדב להביא יין בלא זבח,

לדברי כולן

דהיינו רבי יוסי ורבי עקיבא ורבי יהושע

ירדו.

לרבי יהושע משום שאינם ראויים לאישים, ולרבי יוסי ורבי עקיבא משום שאינם מין עוף או בהמה. ואילו

לדברי רבן גמליאל

המרבה כל דבר הראוי למזבח,

ורבי שמעון

שלא מיעט אלא את הבא בגלל הזבח, הרי אלו

לא ירדו.

נסכין הבאין עם הזבח, לדברי כולן

דהיינו רבי יוסי ורבי עקיבא שלא ריבו אלא מין עוף או בהמה, ורבי יהושע הממעט דבר שאינו ראוי לאישים ורבי שמעון הממעט כל דבר הבא עם הזבח, הרי אלו

ירדו.

ואילו

לדברי רבן גמליאל לחודיה, לא ירדו

משום שהם דבר הראוי למזבח.

ומקשינן: מה חידש בזה ריש לקיש, הרי

פשיטא

הוא שלרבי יהושע לא נכלל בדין זה אלא דבר הראוי לאישים, ולרבן גמליאל כל דבר הראוי למזבח, ולרבי שמעון כל דבר הבא בגלל עצמו, ולרבי יוסי ורבי עקיבא לא נתרבתה מנחה בדין זה!?

ומתרצינן: דין זה עצמו שיש

מנחה הבאה בפני עצמה איצטריכא ליה

לריש לקיש להשמיענו,

וכדרבא, דאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים

בלא זבח

בכל יום,

ואף על גב שלא אמרה תורה מנחת נסכים אלא עם הזבח, [ומנחת נדבה לא נתפרשה אלא באחת מחמשת מנחות האמורות בתורה, היינו במתנדב מנחה סתם אבל] מכל מקום מתנדב הוא בפירוש מנחת נסכים לבדה.

ומקשינן"

ונשמעינן

ריש לקיש דין זה בפירוש

כדרבא,

ולמה היה לו להאריך בכל אלו הדינים עבור זה?

ומתרצינן: דין

נסכים הבאים עם הזבח איצטריכא ליה

לריש לקיש להשמיענו שגם באופן

דקא מקרב להו

לנסכים

למחר וליומא חרא

ולא הקריבם ביום הביאו את זבחו, לדעת רבי שמעון, ירדו. והוצרך ריש לקיש לחדש זאת, כי

סלקא דעתך אמינא

הואיל

ואמר מר, "מנחתם ונסכיהם"

האמורים בקרבנות החג [במדבר כט] באים ללמדנו שיכול להביאם גם

בלילה

שאינו זמן הקרבת הקרבן, וכן

"מנחתם ונסכיהם"

נוסף האמור שם מלמדנו שיכול להביאם גם

למחר,

ומשום כך נאמר ש

כנסכים הבאים בפני עצמן דמו,

ואינם תלויים בזבח,

ו

אם כן

מודי רבי שמעון

בזה

דלא ירדו, קא משמע לן

שחשובים כנסכים הבאים עם הזבח, ואם עלו בפסול, ירדו.

מתניתין:

אלו

סוגי הפסולים שנאמר בהם הדין

אם עלו לא ירדו

:

הלן,

אימורים שנפסלו להקטרה, מחמת לינתם בלילה חוץ למזבח ואף על פי כן העלם, או דם שלן ונפסל מזריקה וזרקו על המזבח.

והיוצא,

שיצאו האימורים או הבשר או הדם חוץ לעזרה ונפסלו מחמת כן.

והטמא,

שנטמאו האימורים.

ו

קרבן

שנשחט

במחשבת פסול, שחישב לאוכלו או להקטירו

חוץ לזמנו

או

וחוץ למקומו.

ו

קרבן

שקבלו פסולין

לעבודה את דמו, או

וזרקו

הפסולים

את דמו

על המזבח, ומחמת כן נמנעת הקטרת האימורים.

בכל אלו הדין הוא שמאחר ועלו לא ירדו.

רבי יהודה אומר

: קרבן

שנשחט בלילה

שהוא פסול,

ו

קרבן ש

נשפך

כל

דמה

של הבהמה ולא נותר דם לזריקה,

ו

כן קרבן ש

יצא דמה חוץ לקלעים

ונפסל לזריקה משום כך, וממילא נמנעת הקטרת האימורים, באחד משלושת פסולים אלו, אפילו

אם עלתה תרד!

וביתר הפסולים שלעיל מודה רבי יהודה שאם עלו לא ירדו.

רבי שמעון

חולק ו

אומר

: אף בשלושה אלו

לא תרד,

וטעמו, משום

שרבי שמעון אומר, כל שפסולו בקדש

שפסולו אירע לאחר שבא לעזרה

הקדש מקבלו

ומכשירו לענין שאם עלה לא ירד, וכל ש

לא היה פסולו בקדש

אלא נפסל קודם ביאתו לעזרה

אין הקדש מקבלו,

ואף אם עלה ירד. ואלו שלושת הפסולים, לא נפסלו אלא לאחר שבאו לעזרה, ופסולם בקדש הוא, ומשום כך אם עלו לא ירדו.

ואלו שלא היה פסולן בקדש

אלא נפסלו קודם ביאתם לעזרה:

הרובע, והנרבע, והמוקצה

שהוקצתה ויוחדה לעבודה זרה,

והנעבד

שעבדו בה עבודה זרה,

והאתנן

שניתן לזונה,

והמחיר

שקנה בהמה זו בחליפי כלבו,

והכלאים

שנולד מתיש ורחל,

והטרפה

שהוכתה במכה שלא תוכל לחיות עוד מחמתה,

והיוצא דופן

שהיתה לידתו ע"י שקרעו את דופן אמו והוציאוהו דרך שם,

ובעלי מומין.

רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין

שאם עלו לא ירדו.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין

ומורידן

מעל גבי המזבח

[ומבואר בגמ' שהיה דוחם כלאחר יד ולא הורידם דרך בזיון בפרהסיא].

ובכל אלו שאמרנו אם עלו לא ירדו,

כשם שאם עלו לא ירדו, כך

אם ירדו

מהמזבח לאחר שעלו שוב

לא יעלו!

וכולן

היינו בעלי מומין שלדברי רבי עקיבא אם עלו לא ירדו, מכל מקום באופן

שעלו חיים לראש המזבח ירדו

שאין המזבח מקדש בעלי חיים.

עולה

כשירה

שעלתה חיה לראש המזבח תרד

וישחטנה למטה. אולם

אם שחטה בראש המזבח,

לא יורידה, אלא

יפשיט

את עורה

וינתחה במקומה

שעל ראש המזבח, ויקטירה שם.

גמרא:

תניא

בברייתא לפרש את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון שבמשנתנו:

רבי יהודה אומר,

נאמר בפסוק שממנו למדנו דין המזבח מקדש פסולין

"זאת

תורת העולה,

היא העולה"

[ויקרא ו]

הרי אלו שלושה מיעוטין

: "זאת", "היא", "ה"עולה שמשמעו, העולה המיוחדת ולא כל עולה, ובזה למדנו למעט שאמנם המזבח מקדש את הפסולים, אולם

פרט

לשלושת פסולים אלו:

לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים

שבכל אלו הדין הוא,

שאם עלתה תרד,

שלא תאמר, מאחר ונאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" הרי נכללו בזה כל הפסולין, לכך מיעטן הכתוב. ומה שמיעט רבי יהודה את שלושת אלו דווקא, היינו משום שפסולם אירע קודם זריקת הדם.

רבי שמעון אומר

: לפי שנאמר בפסוק זה

"עולה"

ולמדנו ממנו שאם עלתה לא תרד,

אין לי

לידע בזה

אלא עולה כשרה, מנין לרבות

לדין זה אף בפסולה מחמת

שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, והלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו,

ואת הפסול מחמת שאת מתנות דמו

ה

מיועדים להיות

ניתנים למטה

מחוט הסיקרא

נתנן למעלה,

או

ו

המתנות הניתנין

למעלה שנתנן למטה,

או

והניתנין

על מזבח החיצון

בחוץ

להיכל

שנתנן בפנים

ההיכל, או הניתנים

בפנים שנתנן בחוץ, ו

כן

פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן

ונפסלו מחמת כן,

מנין

שאף בכל אלו הפסולים הדין הוא שאם עלו לא ירדו?

תלמוד לומר "תורת העולה"

שהיא להיות על מוקדה כל הלילה עד הבקר ולא תרד,

ריבה

הכתוב בזה

תורה אחת לכל העולין

לגבי מזבח בין כשרים ובין פסולים

שאם עלו לא ירדו.

ואחת שריביתי כל אלו הפסולים,

יכול שאני מרבה

אף את

הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, ואתנן, ומחיר, וכלאים, וטרפה, ויוצא דופן,

שאף באלו אם עלו לא ירדו?

תלמוד לומר "זאת"!

ובא למעט דווקא זאת ולא אחרים!

ומה ראית לרבות את אלו

שהוזכרו בתחילה ולומר בהם שאף על פי שנפסלו, אם עלו לא ירדו,

ולהוציא

מכלל דין זה

את אלו

השנויים בסיפא?