Zevajim 6b — el Talmud en español

אך

לא כיפר קמי שמיא

, שאין קרבן זה לנחת רוח לבוראו משום שחיסר סמיכה על הקרבן, ועשאה כשיירי מצוה, ונחשב שלא עשה מצוה מן המובחר.

מי לא תנן

לשון "לא כיפר" באופן שלא עשה בקרבן מצוה מן המובחר, והרי מצינו כן במסכת נגעים [יד י] לגבי השמן הניתן על ראש המצורע [והוא השמן שנותר ממתן השמן על הבהונות ותנוך האוזן], דתנן, נאמר "

והנותר מן השמן אשר על כף

הכהן יתן על ראש המטהר,

לכפר עליו לפני ה

'", מלמד הכתוב ש

אם נתן

מהשמן הנותר על ראש המצורע,

כיפר

.

ואם לא נתן, לא כיפר, דברי רבי עקיבא

.

רבי יוחנן בן נורי אומר

: אותו שמן הניתן על ראש המצורע בכלל

שירי מצות הן

, שהרי נאמר בו "והנותר", לומר שהוא הנשאר מעיקר המצוה, הנעשית במתן השמן על תנוך אזנו ובהונות ידיו, [ולפיכך דינו כמצות שפיכת שיירי דם החטאת שנותר לאחר שנזרק הדם על קיר המזבח, אל יסוד המזבח, הנקראת "שיירי" מצוה, משום שאינה מעכבת את הכפרה], ולכן

בין ניתן בין שלא ניתן, כיפר

. אלא ש

מעלין עליו כאילו לא כיפר!

ומדייקת הגמרא:

מאי

"

כאילו לא כיפר

"?

אילימא דמיבעי ליה לאיתויי קרבן אחרינא

[לוג שמן אחר וליתנו על ראש המצורע],

האמרת

-

בין ניתן בין לא ניתן, כיפר!? אלא

, "

כיפר

"

גברא

, "

לא כיפר

"

קמי שמיא!

ואם כן

הכא

[כשלא סמך על העולה]

נמי

נפרש - "

כיפר

" גברא, לא כיפר קמי שמיא!?

ודחינן: במצורע שייך לפרש שרבי יוחנן בן נורי אמר "כיפר ולא כיפר" ביחס לכפרה עצמה ולא קמי שמיא בלבד, כי

התם נמי

-

כיפר מתן בהונות

, כיון שלדעתו אם נתן מהשמן על הבהונות שוב אינו צריך לחזור וליתן עליהם, אף על פי ש

לא כיפר מתנות הראש

, וצריך להביא לוג שמן אחר וליתן על הראש כדי להתכפר, [ואילו לפי רבי עקיבא אם לא נתן על הראש לא כיפר כלל וחייב לחזור וליתן על הבהונות, ומהנותר על הראש] .

אבל כשלא עשה סמיכה בעולה הקרבן כשר ומכפר, ואם כן אי אפשר לפרש ש"לא כיפר" פירושו קמי שמיא בלבד, שהרי לא מצינו שחסרון בקיום מצוה יקרא "לא כיפר" אלא רק באופן שנשאר על הגברא חיוב לעשות איזה דבר לכפרתו.

תא שמע

מהא דשנינו בתוספתא בפרק קמא של מסכת שבועות:

רבי שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין

[על איזה חטא באו לכפר]? ולפני שממשיכה הגמרא להביא את דבריו, היא תמהה, ומבארת: הרי

כבשי עצרת שלמים נינהו

, ואין בהם כפרה!?

אלא

כך אמר רבי שמעון:

שעירי עצרת

[שהם שני שעירי חטאת הקרבים בחג השבועות, האחד יחד עם מוספי החג, והשני יחד עם הקרבנות שמקריבים עם שתי הלחם]

למה הן באין?

-

על טומאת מקדש וקדשיו

[על הטמאים שנכנסו למקדש או שאכלו בשר קודש מחוסר ידיעה שהם נטמאו, שלהם אין כפרה בחטאת יחיד, כי אין היחיד מביא חטאת על טומאת מקדש וקדשיו אלא אם היתה לו ידיעה בתחילה שנטמא, כמבואר בשבועות ד א].

ועוד אמר רבי שמעון: על מה בא לכפר שעיר - העצרת השני, והרי כאשר

נזרק דמו של

שעיר

ראשון

כבר נתכפרו בו כל אותם החוטאים בטומאת מקדש וקדשיו, ואם כן, שעיר

שני למה

הוא

קרב?

\- בהכרח שהוא בא לכפר

על טומאה שאירעה בין זה לזה

, בין הקרבת השעיר הראשון להקרבת השעיר השני, כי דאגה התורה לכפרתם מחטא הטומאה אפילו בפרק הזמן הקצר הזה!

אמור מעתה

-

ראויין היו ישראל

שתחייבם התורה

להקריב קרבנותיהן

של שעירי חטאת ולהתכפר בכך על טומאת מקדש וקדשיו

בכל עת ובכל שעה

כשם שהתחייבו על אותה שעה קצרה בחג השבועות, כי בכל שעה יש חשש למטמאי מקדש וקדשיו.

אלא

שחיסך [צימצם]

הכתוב

ולא דקדק אחר עוונתיהם להצריכם להתכפר בשעיר חטאת בכל שעה, מפני שחס על ממונם.

והניחה הגמרא שמדובר באופן שהופרשו שני השעירים מאתמול בבת אחת, ולכך דייקה:

והא הכא, דעשה לאחר הפרשה הוא, וקא מכפרא

שהרי נמצא שהשעיר השני שבא לכפר על חטאי טומאת מקדש וקדשיו שנעשו בין הקרבת הראשון לשני מכפר על עשה לאחר הפרשה, שהרי הוא הופרש כבר מערב יום טוב, בשעה שהופרש השעיר הראשון. [ונקרא "עשה" משום שטומאת מקדש וקדשיו נלמדת גם מהכתוב "וישלחו מן המחנה"]. ומוכח שחטאת הציבור מכפרת על עשה אפילו אם הפרישה לפני עשיית החטא, והוא הדין לקרבן עולה שיכפר גם הוא על עשה שאחר הפרשה .

ודחינן: לעולם אין קרבן מכפר על עשה שאחר הפרשה. וכאן בשני שעירי עצרת

אי

אילו היה מדובר באופן

דאפרשינהו

לשני השעירים

בבת אחת, הכי נמי

באמת רק הראשון היה קרב ולא השני, כי כיון שאי אפשר להתכפר על מה שנעשה לאחר הפרשה אין כל טעם בהבאתו של השעיר השני, שהרי אין לו על מה לכפר. אלא

הכא במאי עסקינן

, שמביאים בעצרת שני שעירים - רק באופן

דאפרשינהו בזה אחר זה

. שאז מועילה כפרתו של השעיר השני לכל החוטאים בטומאת מקדש וקדשיו בין הפרשת הראשון להפרשת השני.

ותמהינן:

ו

כי בידינו

ליקו ולימא ליה לקרא

[להעמיד את הפסוק של שני השעירים בעצרת]

דכי כתיבא

שמביאין שני שעירים רק באופן שהפרישום

בזה אחר זה

הוא ד

כתיבא

, אבל אם הפריש את שני השעירים כאחת אין מביאין אלא שעיר אחד, והרי בכל שנה מביאין שני שעירים!?

אלא, בהכרח, שאפילו אם הפרישו את שניהם כאחת הם קרבים. ושוב יש להוכיח שקרבן מכפר על חטאים שנעשו לאחר הפרשה, שהרי השני מכפר על חטאים שבין הפרשת הראשון לשני.

ודחינן:

אמר רב פפא

-

קרבנות ציבור קאמרת

להוכיח מהם שמכפרים אחרי הפרשה? -

שאני קרבנות ציבור דלב בית דין קמתנה עליהן

, שלא תחול הפרשת הקרבן השני עד סמוך להקרבה, כדי שיתכפרו בו כל החוטאים בין הפרשת הראשון להקרבת השני .

ומצינו ש"לב בית דין מתנה" כיצד יחול הקרבן, וכי יש בכוחם להחיל את שם הקרבן בצורה שונה ממה שהקדישוהו תחילה,

כ

דאמר

רב יהודה אמר שמואל

.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות ציבור

-

סכין

של השוחט אותם

מושכתן למה שהן

, שגם אם הם הופרשו תחילה לצורך תמידין אפשר לשנותם בשעת שחיטתם לשם עולת ציבור , כגון קייץ המזבח, משום שלב בית דין מתנה עליהן שאם לא יצטרכו לתמידין, יחול עליהם שם קיץ המזבח במקום שם תמידין .

וכיון שבקרבנות ציבור לב בית דין מתנה עליהן, סבר רבי שמעון שהשעיר השני יכול לכפר על הטומאה שבין הפרשת הראשון להקרבת השני, אפילו באופן שהשעיר השני הופרש עוד מאתמול, כי לב בית דין מתנה שלא תחול ההפרשה עד למחר, סמוך לשעת ההקרבה.

ומקשינן:

אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא: ומי אית ליה לרבי שמעון לב בית דין מתנה עליהן

להפקיע חלות הפרשת קרבן?

והאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק: תמידין

שנקנו מתרומת הציבור, מכספי מחצית השקל,

שלא הוצרכו לציבור

, היות ונשארו מיותרים מהשנה שעברה,