Versión en texto de este daf: original y traducción
Zevajim 4b — el Talmud en español
Zevajim 4b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Zevajim 4b
ואף על גב דתרתי
חומרות [פסולו בגופו, ולאחר מיתה] מאותן ארבע חומרות הן
לאו דוקא
, שיתכן לומר שהן קיימות גם בשינוי בעלים, וכדלהלן,
תרתי
חומרות הנותרות [הפסול העצמי בכל ארבעת העבודות, ושישנו בציבור כביחיד]
מיהא, דוקא
. ומכח אותן שתי חומרות אין ללמוד שינוי בעלים משינוי קודש.
ומפרשת הגמרא מה הן שתי החומרות שאינן בדוקא:
א
.
מאי שנא שינוי בעלים דלא הוי פסולו בגופו
משום שאינו אלא
מחשבה בעלמא, שינוי קודש נמי
, למה יחשב כפסולו בגופו, והלא
מחשבה בעלמא הוא!
אלא בהכרח, שאין זה חסרון במחשבה גרידא, אלא
כיון דאחשבה
לשם קרבן אחר
פסלה
בפסול הגוף. ואם כן,
הכא נמי
, לגבי מחשבת שינוי בעלים, יש לומר -
כיון דאחשבה
שיתכפרו בו בעלים אחרים,
פסלה
בפסול הגוף.
ב
.
ולרב פנחס בריה דרב מרי, דאמר
אם מת מפריש הקרבן נהיה היורש בעליו של הקרבן, וחייבים לעשותו על מנת שיתכפר בו היורש, שהוא בעליו, ולדבריו
יש
פסול
שינוי בעלים
גם
לאחר מיתה
של המפריש, ואין חילוק לאחר מיתה בין דין שינוי קודש לדין שינוי בעלים.
וממשיכה הגמרא בשאלתה מנלן ששינוי בעלים פוסל בשאר עבודות, שהרי אי אפשר ללמוד משינוי קודש, כיון ש
תרתי
חומרי
מיהא, איכא למיפרך
. דהיינו, שיש בשינוי קודש שתי החומרות [הפסול העצמי בכל ארבעת העבודות, וישנו בציבור כביחיד], שאין בשינוי בבעלים, ואם כן עדיין איכא למיפרך: מה לשינוי קודש, שיש בו חומרות אלו, ולכן הוא נוהג בכל העבודות, מה שאין כן בשינוי בעלים. ומנלן שפסול שינוי בעלים חל בכל ארבעת העבודות?
אלא, אמר רב אשי
מצינו מקרא המלמד ששינוי בעלים פוסל בזריקה [בנוסף לשחיטה שכבר נלמדה לעיל]:
אמר קרא
"
ונרצה לו לכפר עליו
". והכפרה היא בזריקת הדם, ודרשינן: לכפר עליו,
ולא על חבירו
. ומשמע שזריקת הדם צריכה להעשות לשם בעליו, המתכפר בזריקה.
ומקשינן:
והאי
"לכפר עליו"
להכי הוא דאתא? האי מיבעיא ליה לכדתניא
: "
ונרצה לו לכפר עליו
" -
רבי שמעון אומר
כך נדרש פסוק זה:
את ש
"
עליו
", והיינו קרבן שהתחייב בנדר להביאו, הרי הוא
חייב באחריותו
, ולא די בהפרשת הקרבן, אלא חייב להקריבו ואם נאבד הרי הוא חייב להביא קרבן אחר במקומו, וכל עוד שלא קויים נדרו לא נרצה לו.
ואת ש
"
אינו עליו
", וכגון שאמר הרי זה קרבן, שלא התחייב בנדר,
אינו חייב באחריותו
, על אף שלא התקיימה נדבתו.
ואמר רב יצחק בר אבדימי, מאי טעמא
כשנדר הרי עלי קרבן אינו יוצא ידי חובתו בהפרשת הקרבן אלא חייב באחריותו אם נאבד? -
כיון דאמר
הרי
עלי
קרבן, הרי הוא
כמאן דטעון ליה אכתפיה
, שמונח בלשונו התחייבות [כאילו היא "מוטלת על כתיפו"] עד שיקרב הקרבן, ולכן אין די בהפרשתו .
וכיון שפסוק זה נדרש לחיוב אחריות של הנודר, שוב אינו פנוי לדורשו לשינוי בעלים בזריקה!
ומתרצינן:
רב אשי
לא למד מ"לכפר עליו", אלא
מ
"
ונרצה לו לכפר
"
קאמר
, וכך משמעותו: לו לכפר ולא לחבירו!
אשכחן
, מצינו את המקור לכך ששינוי בעלים פוסל בעבודות
זביחה וזריקה
.
קבלה
-
מנין
ששינוי בעלים פוסל בה?
וכי תימא יליף
קבלה
מזביחה וזריקה
, הרי יש לפרוך:
מה לזריקה וזביחה שכן
הוו
עבודה שחייבין עליה בחוץ
, שאם זבח קדשים מחוץ למחנה שכינה או זרק שם את דם הקדשים, הרי הוא חייב כרת. מה שאין כן בקבלה ובהולכה. ונמצא שחמורה עבודת הזביחה והזריקה מהקבלה ומההולכה. ואיך נלמד לפסול במחשבת שינוי בעלים בקבלה, מזביחה ומזריקה.
אלא, אמר רב אשי
: המקור לפסול במחשבת שינוי בעלים בכל העבודות אינו נלמד מ"בשר זבח תודת שלמיו", אלא
אתיא מ
מה שנאמר לגבי
איל נזיר
"
ואת האיל יעשה זבח שלמים
", ודרשינן
שתהא עשייתו לשם שלמים
.
ואם אינו ענין
בדרשה זו
לשינוי קודש, דנפקא ליה
לשינוי קודש לעיל
מהתם
, מ"ואם זבח שלמים קרבנו" -
תנהו ענין לשינוי בעלים!
וכיון שנלמד מאיל נזיר, הרי זה לימוד הכולל את כל העבודות, שנאמר בו "יעשה", שמשמעותו כל העשיות.
אמר ליה רב אחא בר אבא לרבא
: מה הועיל הלימוד לשינוי בעלים בזריקה ובקבלה ממקרא זה? והרי
אימא
שיש בפסוק זה כלל ופרט, ונדרשנו כך: "ואת האיל
יעשה
" -
כלל
, שיהיו כל עשיות האיל לשמה. "
זבח
שלמים" -
פרט
שרק השחיטה צריכה להעשות לשמה. וכבר שנינו בברייתא די"ג מידות שהתורה נדרשת בהן שבפסוק שיש בו
כלל ופרט
-
אין בכלל אלא מה שבפרט
.
ולפי זה,
זביחה, אין
[אכן חייבת להעשות לשמה],
אבל מידי אחרינא
[שאר עבודות הקרבן],
לא
בעו למיעבד לשמה?! ושוב אין לנו מקור לשינוי בעלים בקבלה הולכה וזריקה.
ענה לו רבא:
אי כתיב
"ואת איל השלמים
יעשה שלמים זבח
" -
כדקאמרת
, שנחשב ככלל ופרט, כי בתחילה כלל הכתוב "יעשה שלמים" ולאחר מכן פירט "זבח", ללמד שיהיו עשיותיו לשם שלמים. אבל
השתא דכתיב
"ואת האיל
יעשה זבח שלמים
", הרי הפסיק הכתוב את הכלל של "יעשה שלמים" על ידי הפרט "זבח", שנכתב בין "יעשה" ובין "שלמים" ולכן
הוה ליה
כלל זה "
כלל שאינו מלא
" [שלא נתמלאו דבריו מחמת ההפסק שבאמצע הכלל],
וכל כלל שאינו מלא
-
אין דנין אותו בכלל ופרט
.
רבינא אמר: לעולם דנין
בכלל ופרט אפילו כשהכלל אינו מלא, אלא שכאן מדובר בכלל ופרט וכלל, ולא בכלל ופרט. שהרי נאמר בסוף פסוק זה "זבח שלמים
לה
'", ובכך שכתב "לה'" חזר הכתוב
וכלל
, ללמד שכל עבודה בקרבן לה' צריך לעשותה לשמה, ואם אינו ענין לשמה, תנהו ענין לשינוי בעלים.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא
, ואי אפשר לדורשו בכלל ופרט וכלל. שהרי
כללא קמא
הנלמד מ"יעשה שלמים"
מרבה
רק את
עשיות
הקרבן המיוחדות לכפרה [שהן שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה]
ותו לא
. ואילו
כללא בתרא
בא ללמד על
כל
עבודות הקרבן שהן
לה
',
ואפילו שפיכת שיריים
של הדם
והקטרת אימורין
, שאינן מעכבין את הכפרה. וכיון שאין הכלל הראשון דומה לכלל האחרון, אי אפשר לדורשו בכלל ופרט וכלל.
אמר לו רבינא:
הא
, תנא זה, שלומד בכלל ופרט וכלל, למרות שהכלל האחרון אינו דומה לכלל הראשון,
תנא דבי רבי ישמעאל
הוא, דדריש
כללי ופרט כי האי גוונא
.
ומבארת הגמרא כיצד לומדים בכלל ופרט וכלל שכל העבודות המיוחדות לכפרה צריך לעשותן לשם בעל הקרבן:
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט
-
מה הפרט מפורש עבודה
[שחיטה] שמעכבת את הכפרה
ובעינן
לעשותה
לשמן, אף כל עבודה
שמעכבת את הכפרה
בעינן
לעשות
לשמן
. ואם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים.
ומקשינן: והרי אפשר לדורשו באופן אחר -
אי מה הפרט מפורש עבודה
כזאת ש
חייבין עליה
כרת אם עשאוה
בחוץ
[ששחיטת קדשים בחוץ מחייבת כרת],
אף כל עבודה שחייבין עליה בחוץ
חייבין לעשותה לשמו, ונמצא שדוקא
שחיטה וזריקה
שחייבים עליהן כרת אם עשאום בחוץ -
אין
[אכן, צריכות להעשות לשמו], אבל עבודות
קבלה והולכה
, שאין חייבים עליהן בחוץ -
לא
צריך לעשותן לשמן?
אי נמי
נדרוש כך:
מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון
, שכן יש קרבנות ששחיטתן רק בצפון העזרה,
וישנו בחטאות הפנימיות
שמזים מדמן לפנים בהיכל,
אף כל
מעשה עבודה
הטעון
עשייה ב
צפון
[כגון קבלת הדם שגם היא נעשית בחלק מהקרבנות דוקא בצפון]
וישנו
בכל הקרבנות ואפילו
בחטאות הפנימיות
, הוא זה שצריך לעשותו לשמה, ונמצא שרק
שחיטה וקבלה
, שמצינו בשתיהן אופן שנעשות בצפון דוקא ונוהגות אף בחטאות הפנימיות -
אין
[אכן, נכללות הן בכלל שצריך לעשותן לשמו], אבל
זריקה
על המזבח, שלא מצינו בה דין צפון כלל ואינה נוהגת בחטאות הפנימיות -
לא
נכללת בכלל העבודות שצריך לעשותן לשמן?! ומתרצינן: אמנם שתי אפשרויות האלו שייכות בדרשת הפסוק, אך כיון ד
איכא למימר הכי
, שהכלל בא לרבות שעבודה שחייבים עליה בחוץ, דהיינו זריקה,
ו
מאידך
איכא למימר הכי
, שהכלל בא לרבות רק עבודה שטעונה צפון ונוהגת בכל הקרבנות, דהיינו קבלה, ושני הלימודים
שקולין הן, ו
לפיכך אמרו ש
יבואו שניהן
, לומר שיעשו את כל העבודות לשמן. [ועבודת הולכה נלמדת מקבלה, וכדלעיל בעמוד א': "אפיק רחמנא קבלה בלשון הולכה, למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה"] .
לישנא אחרינא
אמרו תירוץ זה בלשון אחר - [
שקול הוא, וכל
]
חדא וחדא
, כל עבודה הנלמדת באחד מן הלימודים,
תיקו במילתא
, תשאר בלימודה מהפסוק.
ונמצא ששינוי בעלים בכל העבודות נלמד מהכלל ופרט וכלל, שהרי אם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים.
איבעית אימא
, לעולם שינוי בעלים בזביחה וזריקה, אינו נלמד מאיל נזיר, אלא רק קבלה, ולכן אי אפשר ללמוד כלל ופרט ולמעט זריקה, שהרי פסול
זריקה
בשינוי בעלים
מדרב אשי נפקא
, שלמדה לעיל מ"ונרצה לו לכפר" - עליו ולא על חבירו, ששינוי בעלים פוסל בזריקה. ובהכרח שלא התמעטה זריקה מכלל ופרט .
וכעת שבה הגמרא לבאר את הלימוד לשינוי בעלים בכל העבודות מהכתוב "ואת איל הנזיר יעשה זבח שלמים לה'".
אשכחן איל נזיר
שדרשו מהכתוב בו ש"תעשה עבודתו לשם שלמים", ולמדנו ב"אם אינו ענין" ששינוי בעלים פוסל בו.
שאר שלמים
-
מנין
שצריך לעשותם לשם בעליהם?
וכי תימא נילף
במה מצינו
מאיל נזיר
, הרי יש לפרוך:
מה לאיל נזיר
שיש בו חומרא שאינה בשאר שלמים,
שכן יש עמו דמים אחרים
, שהרי חייב הנזיר להביא עמו חטאת ועולה, ואינו בא בפני עצמו, ושמא שינוי בעלים פוסל רק בו, לפי שהוא חמור, ולא בשאר שלמים.
ומתרצינן:
אם כן
, שרק בשלמי נזיר נוהג דין שינוי בעלים,
נכתוב
רחמנא "ואת האיל יעשה זבח
שלמיו
", שבאופן זה היה מייחס דין זביחה לשמו רק לאיל הנזיר [וב"אם אינו ענין לשינוי קדש היינו לומדים לשינוי בעלים], ומשום
מאי
כתבה התורה "יעשה זבח
שלמים
"? -
לרבות כל שלמים
שצריך לעשותם לשמן. ואם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים, בכל השלמים.
אשכחן שלמים
שצריך לעשותם לשם בעליהם,
שאר כל הקדשים
-
מנלן?
וכי תימא נילף
במה מצינו
משלמים
, הרי אפשר לפרוך:
מה לשלמים
שיש בהם חומרא,
שכן טעונין סמיכה
של הבעלים,
ונסכים
של יין,
ותנופת חזה ושוק
הניתנים לכהן, ואילו בשאר הזבחים, בכולן אין תנופת חזה ושוק, ובחלקם אין סמיכה ונסכים [כגון: בכור, מעשר ופסח], וחלקם אינו טעון נסכים [כגון: חטאת ואשם].
אלא
, המקור לשינוי בעלים בשאר הזבחים נלמד כדלהלן:
אמר קרא
[ויקרא ז] "
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים
".
היקשן הכתוב
לכל הזבחים
לשלמים
-
מה שלמים
שחשב בהם
בין שינוי קודש בין שינוי בעלים
, לא עלו לבעלים לשם חובה, אלא
בעינן
לעשותם
לשמה
[לשם הקרבן ולשם בעליו].
אף כל
הזבחים בין שחשב בהם
שינוי קודש בין שינוי בעלים
לא עלו לבעלים לשם חובה אלא
בעינן
לעשותם
לשמה
, לשם הקרבן ולשם בעליו!
והוינן בה: כיון שלמדנו שצריך לעשותן לשם קודש ולשם בעלים, מנין שאם לא עשה כן לא עלה הקרבן לבעליו לשם חובה, אבל נשאר בהכשרו?
אימא היכא דשחיט להו
בשינוי קודש או בשינוי בעלים
ליפסלו
לגמרי, כי חסרון מחשבת לשמה פוסל את העבודה, ולא תועיל להכשיר הקרבן אפילו בכדי להתיר את בשרו לאכילה בלבד?!
ומתרצינן:
אמר קרא
[דברים כג] "
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת
נדבה". וכי "נדבה" הוא?
האי, נדר הוא!
שהרי נאמר בו "כאשר נדרת"? אלא כך נדרש מקרא זה -
אם כמה שנדרת עשית
, שהקרבתו לשם הקרבן ולשם בעליו,
יהא נדר
ותצא בו ידי חובת נדרך.
ואם לאו
, שהקרבתו בשינוי קודש או בשינוי בעלים ולא עשית כאשר נדרת -
יהא נדבה!
ומשמע שהקרבן כשר בתורת נדבה, למרות שעשה עבודתו בשינוי קודש או שינוי בעלים.
ו
מאחר שלמדנו מ"מוצא שפתיך תשמור" שאם לא נשחט הקרבן לשמו כפי נדרו לא יצא ידי חובתו ועולה לו רק בתור נדבה, לכאורה יש להבין למה הוצרכה התורה להקיש את כל הזבחים לשלמים, והרי אפשר ללמדם מהפסוק "מוצא שפתיך", שנאמר על כל הזבחים?
ומתרצינן:
ואיצטריך
לכתוב גם "
מוצא שפתיך
",
ואיצטריך
גם להיקש של "
זאת התורה
". משום
דאי
כתב רחמנא מוצא שפתיך בלבד,