Zevajim 3a — el Talmud en español

דתנן במסכת גיטין [כד א]:

יתר על כן, כתב

גט כדי

לגרש את אשתו, ונמלך

מלגרשה.

מצאו בן עירו, ואמר לו: שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך

-

פסול לגרש בו

.

ומוכח שסתמא בגט פסול. שהרי אילו היה סתמא כשר, נמצא שכל גט הנכתב לשם גירושין וכתובים בו שמות הבעל והאשה צריך להיות כשר לכל אותם בעלים ונשותיהם ששמותם מופיעים בגט. כי אם נאמר שאין צורך לייחד את הגט לבעל ואשה מסויימים אלא הוא כשר אפילו בסתמא, הרי די במחשבה כללית לשם כריתות. ולמה לא יכול בעל אחר לגרש את אשתו בגט שכתב בעל זה לאשה זו, כאשר שמות הבעל והאשה שוים בשני בני הזוג.

אלא מוכח מכאן, שסתמא בגט אינו נחשב כלשמה, ועל כך מקשה רבא - למה שונה דין סתמא בגט מסתמא בקרבן.

ודחינן:

דילמא שאני התם

שלא נכתב הגט בסתמא, אלא

דאינתיק לשם גירושין דההוא

, ולכן נפסל. כי אף אם סתמא כשר, בכל זאת באופן שייחד את הגט לזוג מסוים, שוב אין הוא נחשב כגט שנכתב סתמא. כי גם אם נאמר שלא צריך הגט להכתב לשם בעל ואשה מסויימים, אם ייחדו אותו עבורם, חל הלשמה של הגט כלפיהם במיוחד, ושוב אי אפשר לגרש בו אשה אחרת השייכת לבעל אחר.

אלא

, מכאן הוכיח רבא שסתמא בגט פסול -

דתנן [שם]:

יתר על כן

אם

יש לו

לבעל

שתי נשים ששמותיהן שוות

, והוא

כתב

גט כדי

לגרש את

אשתו

הגדולה

, ונמלך בו -

לא יגרש בו את

אשתו

הקטנה

, על אף ששמה דומה לשמה של הגדולה הכתוב בגט.

וכאן הרי מדובר באותו אדם שכתב את הגט לאחת מנשותיו, ובכל זאת פסול לגרש בו את אשתו השניה, ואם גט סתמא היה נחשב כנכתב לשמה, למה אינו יכול לגרש בו את השניה, והרי מדובר כאן באופן שהבעל של השניה הוא הבעל של הראשונה, ומכחו נכתב הגט לשם גירושי אשתו, ומה לנו אם מגרש בו את הראשונה או את השניה? והרי אילו כתבו סתמא היה כשר לגרש בו, וכל שכן כשנכתב עבור המגרש הזה, ואת אשתו הוא מגרש.

ודחינן:

דילמא שאני התם

, שונה הדבר, ואינו דומה לגט שנכתב סתמא, כיון

דאינתיק ליה

גט זה

לשם גירושין דההיא

, שאותו הגט התייחד לגירושי הגדולה בלבד, ולפיכך פסול בו לגרש את הקטנה, מה שאין כן גט שנכתב לשם גירושין סתמא, יתכן שכשר לגרש בו כל אשה, כיון שעדיין לא התייחד הגט הזה לאשה מסוימת .

אלא מהא

למד רבא שגט סתמא פסול:

יתר על כן

-

אמר ללבלר כתוב

גט לאחת משתי נשותי [ושמות שתיהן שוים],

ולאיזה שארצה אגרש!

הרי אותו גט

פסול לגרש בו!

ומוכח שסתמא בגט פסול.

ודחינן:

דילמא שאני התם

, שראוי הגט לשתי נשותיו, ולפיכך אינו מועיל כגט הנכתב "סתמא", משום

דאין ברירה

. והיינו שלא הוברר הדבר למפרע בשעה שמגרש אחת מהן שגט זה נכתב בסתמא, כי שמא לא היה בדעתו של הבעל לגרשה בשעת כתיבת הגט, וממילא היה הגט מיועד לשניה, וכיון שכבר התייחד לשניה שוב אי אפשר לגרש בו את זאת .

אלא מהא

הוכיח רבא, לפי ששנינו במסכת גיטין [כו א]:

הכותב טופסי גיטין צריך שיניח

ריק את

מקום

שמו של

האיש ומקום האשה ומקום העדים ומקום הזמן

.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אף צריך שיניח מקום

"

הרי את מותרת לכל אדם

"! ומשמע שאם יכתוב בסתמא שם האיש והאשה [וכן "הרי את מותרת לכל אדם"], יהיה גט פסול, על אף שנכתב לשם כריתות!

ולכך חילק רבא בין גט לזבחים, ואמר שסתם אשה אינה עומדת לגירושין, ואפילו יכתוב "הרי את מותרת לכל אדם" אין הגט עומד בסתמא לשם גירושין!

תו רמי

רבא

מילתא אחריתי

:

מי אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה פסולה

אבל אם

שחטה לשם חולין

הרי היא

כשירה

.

אלמא ד

רק אם חשב לשם דבר שהוא בן

מינה, מחריב בה

, כגון ששחטה לשם קרבן אחר, שגם הוא ממין הקרבנות, ומחשבה זו מועילה לעקור מהקרבן את שמו ולפוסלו בכך, אבל שחיטה לשם חולין,

ד

הם

לאו מינה, לא מחריב בה

, כי חולין שאינם ממין הקדשים אינם יכולים לעקור את שם הקרבן, משום שאין נתפס שם החולין על הזבח .

ורמינהי: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה

זו, אלא לשם אשה אחרת כל דהו ,

פסול

לגרש בו את האשה הזאת,

ואפילו

נכתב

לשם

אשה אחרת שהיא

עובדת כוכבים

שאינה בתורת גיטין וקידושין

נמי פסול

הגט!

ולכאורה דין זה סותר למה שמצינו בפסול מחשבה בזבחים, שהרי עובדת כוכבים אינה ממינה של הישראלית כי אינה בתורת גיטין כמותה, וכיצד המחשבה לשמה מחריבה ופוסלת את הגט. ומה החילוק בין דין גט שצריך להכתב לשמה, לדין קרבן שצריך עבודה לשמו ובכל זאת נקבע בו כלל ש"לאו מינה לא מחריב בה"?

ושני

רבא: חלוק דין גט שצריך לכותבו לשם האשה הזאת וסתמא פסול בו, מדין קדשים, שאפילו בסתם הם עומדים לעבודת הקרבן. ולפיכך פסלו

גט

שנכתב לשם עובדת כוכבים, כי לא המחשבה לשם עובדת כוכבים פוסלת אותו, שהרי גם אם נאמר

דל עובדת כוכבים מיניה

, משום דלאו מינה לא מחריב בה, בכל זאת יהיה בו פסול כי

הוה

ליה כגט שנכתב

סתמא

שלא לשם האשה הזאת,

ו

גט שנכתב

סתמא פסול

[שאפילו כשלא נכתב "לשם אשה אחרת" אלא רק לא נכתב "לשם האשה הזאת" הרי הוא פסול].

מה שאין כן

קדשים

שאם שחטם לשם חולין, כשרים, משום שאנו אומרים "

דל חולין מינייהו

" כיון שאין החולין יכולים לחול על הקדשים ואינם יכולים להחריב בהם, כי אינם ממין הקדשים, וממילא

הוה להו

נחשבת שחיטתם -

סתמא, וסתמא

בקדשים

כשירים

הם .

ורמא

רבא - על דברי רב יהודה בשם רב ש"חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה" -

מילתא אחריתי: מי

, וכי

אמר רב יהודה אמר רב, חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה?

אלמא

, הרי אם תאמר כך, מוכח, שסובר רב

דמינה מחריב בה, דלא

-

מינה לא מחריב בה

.

ואם כן, תיקשי:

והתניא

, נאמר חידוש בפרשת טומאת כלי חרס, שהמאכלים והמשקים הנמצאים בתוך כלי חרס נטמאים בטומאת שרץ אף שלא נגעו המאכלים והמשקים בשרץ המת, אלא רק היו עמו בתוך אויר הכלי. וכגון שנפל שרץ לתוך אויר כלי חרס, והיו בתוך הכלי גם אוכלין או משקין, ולא נגע השרץ בהם, נטמאים האוכלין או המשקין הנמצאים באויר הכלי, על אף שלא נגעו בשרץ.

וכך כתוב בפרשת כלי חרס [ויקרא יא לג]: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם [מהשרצים הטמאים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". ודרשו חכמים מכפל התיבות "תוכו", ומכך שהיה אפשר לומר "תוך" במקום "תוכו", שהרי זה כאילו נכתב ארבע פעמים "תוך".

"תוך" אחד מארבעת ה"תוך'" בא ללמד, שאם היה תנור חרס גדול, ופיו פתוח מלמעלה, ונפל לתוכו שרץ, והיה באויר התנור כלי מלא אוכלין או משקין [כאשר פי הכלי גבוה מפי התנור] - לא נטמאין אותם אוכלים או משקים שבתוך הכלי. כי אין הם נחשבים שהם נמצאים יחד עם השרץ בתוך חלל אוירו של תנור החרס, היות והכלי שהאוכלין והמשקין מצויים בו, חוצץ מפני הטומאה. ודרשינן "כל אשר בתוכו יטמא" - רק אוכלים ומשקים הנמצאים ב

תוכו

של כלי החרס נטמאים מהשרץ,

ולא

הנמצאים

בתוך תוכו!

והיינו, שהדברים הנמצאים "בתוך" כלי הנמצא "בתוכו" של כלי חרס, ולא היו בתוך אוירו של כלי החרס עצמו, אינם נטמאים.

ואפילו

אם הכלי שמצויים בו האוכלין הוא

כלי

"

שטף

" ["שטף" הוא שם כללי לכל הכלים שיש להם טהרה בטבילה, הנקראת "שטף", להוציא כלי חרס, שאין להם טהרה בטבילה], ולא היה זה כלי חרס, הרי הוא

מציל

את האוכלין מלהטמא, משום "תוכו - ולא תוך תוכו", שנחשבים האוכלין כמי שמצויין רק ב"תוך" הכלי המצוי ב"תוכו" של התנור, ולא בתוך אויר התנור עצמו [אלא רק ב"תוך תוכו"], ולפיכך אינם נטמאים מהשרץ הנמצא באויר התנור.

ומוכח, שאפילו כלי שטף, שאינו ממין כלי חרס, גם "מחריב ביה", והיינו, ש"תוכו" של כלי שטף יכול להחריב את "תוכו" של תנור החרס ולחצוץ ולהבדיל בין האוכלין שבתוך כלי השטף לבין תוכו של התנור.

ואם כן, למה השוחט חטאת לשם חולין אינה נפסלת החטאת משום דחולין "לאו מינה" הם, והרי כאן מצינו שגם לאו - מיניה יכול להחריב בה!?

ושני

רבא על קושיא זו: לעולם לאו - מינה לא מצי להחריב בה. והטעם שכלי שטף מציל בתוך כלי חרס, הוא רק משום שכלי שטף נחשב כמינו של כלי חרס, כי שניהם כלים הם, ומין במינו מחריב. אבל חולין אצל קדשים נחשבים כ"לאו - מיניה", ולכן אין מחשבה לשם חולין פוסלת בקדשים. כי

עשו

חכמים את ה

חולין אצל קדשים

להחשיבם כמין באינו מינו, שאינו מחריב,

כ

שם שמצינו, שאמרו חכמים שלא תועיל

מחיצה אצל תנור

של חרס, להציל את האוכלים.

דהיינו, מחיצה הנעשית בתוך תנור חרס עצמו, אינה מועילה לחצוץ בין השרץ הנמצא בצידה האחד של המחיצה ובין האוכלין הנמצאים מצידה השני, משום ש"מחיצה" אינה נחשבת מ"מין התנור", ולכן אינה יכולה להחריב את תוכו של התנור, לחלקו לשני "תוכים" נפרדים. והכי אמרינן:

מה מחיצה אצל תנור, לא מהניא ליה כלל

לחצוץ בין השרץ לאוכלין, כיון שמחיצה אינה ממין התנור,

אף חולין אצל קדשים

, שאינן מינן,

לא מהניא ליה כלל!

דתנן

[במסכת כלים ח א]:

תנור

של חרס

שחצצו

את אוירו עד לגובה פי התנור לשני "תוכים"

ב

אמצעות מחיצה של

נסרים או ביריעות

,

ונמצא שרץ

בתנור

במקום אחד

, ומעברה השני של המחיצה היו האוכלין -

הכל טמא!

שלא הועילה המחיצה, שאינה נחשבת להיות "ממין התנור", להחריב ולחצוץ את תוכו של התנור לשני מקומות נפרדים, אלא השרץ והאוכלים נחשבים שהם נמצאים ביחד, בתוך אחד.

ועוד שנינו בסיפא דהאי משנה:

כוורת שהיא פחותה

, שנקרעה, ובכך בטל ממנה שם כלי, אפילו היתה הכוורת

פקוקה

, סתומה במקום הקרע

בקש

[שהפקק סותם את הפתח שנוצר במקום הקרע], אין כורת זו נחשבת עוד ככלי. ולכן, אם היתה הכורת

משולשלת

תלויה

לאויר התנור

של חרס, והיה

שרץ בתוכה

של הכוורת -

התנור טמא

. כיון שאין אותה הכורת הקרועה נחשבת כלי, אין היא חוצצת בין השרץ שבתוכה לבין תוכו של התנור, ומטמא השרץ שבתוך הכורת את התנור, ואת האוכלים והמשקים שבתוכו.

וכן אם היה

שרץ בתנור

, ואוכלין בתוך הכורת הקרועה, לא מצילה אותם הכורת, משום שאין זה נחשב ל"תוכו - ולא תוך תוכו", שהרי אין היא כלי החולק "תוך" לעצמו. ולפיכך,

אוכלין שבה, טמאין

. שנטמאו האוכלים כדין אוכלים המצויים יחד עם שרץ בתוך אויר כלי חרס. ועל אף שדופן הכורת הוא מחיצה בין האוכלין ואויר התנור, אין הוא יכול לחצוץ, כי מחיצה שהיא נחשבת "לאו מינה", לא מצי מחריב בה לבטל ממנה שם "תוכו" של התנור.

ורבי אליעזר מטהר

את האוכלין שבתוך הכוורת, לפי שהוא סובר, שעל אף שאין הכוורת הקרועה נחשבת כלי, בכל זאת, יכולה היא להציל את האוכלים בתור מחיצה החולקת את התנור.

אמר רבי אליעזר: קל וחומר

שתציל מחיצת הכוורת את האוכלין: שהרי

אם הצילה

מחיצה

ב

אהל

המת

, לחצוץ בין המת ובין האוכלין, ולהחשיב את מקום האוכלין לאהל נפרד, ובכך להציל את האוכלין שמעבר למחיצה מטומאת אהל המת החמורה,

לא תציל

מחיצה הנעשית

בכלי חרס

לחצוץ בין השרץ לאוכלין ולהצילם מטומאת שרץ

הקל?!

אמרו לו

חכמים לרבי אליעזר:

לא

.