Zevajim 39a — el Talmud en español

ומפורש הוא בברייתא זו:

והתניא: דמים

של חטאת

הטעונין

שפיכה ל

יסוד

, דהיינו דמים שהם שיריים של דם חטאת - אם ניתז מהם על הבגד, הרי הם

טעונין כיבוס.

ומחשבה מועלת בהן,

שאם חישב בעת שפיכת הדם על היסוד לאכול את בשר הזבח חוץ לזמנו, מועילה מחשבה זו לפגל את הקרבן.

והמעלה מהן בחוץ, חייב.

ו

לעומת זאת,

דמים

שנפסלו,

הנשפכין לאמה

שבעזרה, ומשם יוצאים כל הדמים אל נחל קדרון, אם ניתזו הדמים הללו על הבגד

אין

הם

טעונין כיבוס, ואין מחשבה

של פיגול

מועלת בהן

לפגל,

והמעלה מהן בחוץ, פטור.

מוכיחה הגמרא:

מאן שמעת ליה דאמר

דין זה ש

המעלה מהן,

מהדמים הטעונים שפיכה ליסוד,

בחוץ, חייב?

-

רבי נחמיה היא

. ואם כן, בהכרח שהוא גם

קאמר

שדם זה

טעון כיבוס.

ומקשינן: הרי בברייתא זו נאמר שמחשבה מועלת בהן לפגל, וכיצד זה יתכן?

והתניא: יצאו שירים והקטרת אימורין

מכלל עבודות הקרבן, כיון

ש

הן

אין מעכבין את הכפרה, שאין מחשבה מועלת בהן?

אלא בהכרח, יש לך לומר:

כי תניא ההיא

ברייתא שמחשבה כן מועלת, לא בשיירי הדם נאמרה אלא

בשלש מתנות שבחטאת

נאמרה, ולא לגבי שיריים, ואם כן, לא שמענו כלל בברייתא זו, שדם השירים טעון כיבוס, ואפילו לרבי נחמיה לא מצינו דין זה!?

ומקשינן:

אי הכי,

אם תרצה להעמיד כדבריך, שעוסקת הברייתא בדם שלש מתנות, מדוע הן נקראו "דמים ה

טעונין יסוד"?

הרי דמים אלו

לקרן

המזבח

אזלי,

ולא ליסוד!?

ומתרצינן: אימא

"ניטענין יסוד",

והיינו מצוות "טעינת יסוד" קיימת בדמים הללו, לגבי זה שלאחר נתינת הדם על קרנות המזבח, יהיו השיריים שלו טעונים שפיכה ליסוד.

אך דוחה הגמרא: אף אם נעמיד את הברייתא בדם שלש המתנות, עדיין קשה:

ו

כי

מחשבה מועלת בהן? האמרת,

אתה רב פפא לעיל, שאותן שלש מתנות שבחטאת

לא שריא

את הבשר והאימורים,

ולא מפגלא

המחשבה בעת נתינתן,

ולא עיילא לגואי,

שאינם נפסלים בהכנסתם לפנים, כי בשלשת דברים אלו הרי הם

כסופן,

כשיירי הדם!?

ולכן חוזרת בה הגמרא ואומרת: לא דיברה הברייתא לגבי שלש מתנות שבחטאת, שאינן מפגלות,

אלא כי תניא ההיא, ב

שיריים של

דמים הפנימים

. כיון שסוברת הברייתא כדעה האומרת ששפיכת שיירי הדמים הפנימיים מעכבת, הרי חשובים שיריים אלו לפגל, ולחייב משום הקרבת חוץ, ולהצריך כיבוס.

ומקשינן: כיצד יתכן לומר שהברייתא מדברת בשיירי הדמים הפנימיים, ולומר שדווקא בדמים הפנימיים חייב על הקרבת שייריהם חוץ לעזרה,

אבל ב

הקרבת שיריים של

דמים החיצונים

בחוץ לעזרה

מאי? פטור.

והרי אם כן תיקשי,

אדתני

בברייתא לחלק בשלש הלכות [כיבוס, פיגול, והעלאת חוץ] בין דמים הנשפכים ליסוד ל

דמים הנשפכין לאמה,

שהם אינם טעונים כיבוס, ואין בהם מחשבת פיגול, ופטור על הקרבתם בחוץ,

ליפלוג וליתני בדידה,

בשיירי הדם הטעון יסוד, עצמם, ולומר,

במה דברים אמורים

שחייב על הקרבת שיירי הדם חוץ לעזרה,

בדמים הפנימים. אבל בדמים החיצונים פטור

על הקרבת שייריהם בחוץ!?

ומתרצינן:

הא,

ברייתא זו

מני?

-

רבי נחמיה היא, דאמר,

אף

שירי הדם

הניתן על מזבח החיצון

שהקריבן בחוץ חייב.

וכיון ש

לדבריו אין לחלק בין דמים החיצונים לפנימיים לגבי דין הקרבת חוץ,

לא מתני ליה תלתא פטורי,

אין הוא יכול לשנות שלשה פטורים בדמים החיצונים לחלק בינם

לבהדי תלתא חיובי

, יחד עם שלשת החיובים האמורים לגבי דמים הפנימיים. שאמנם יש לחלק בין הדמים החיצוניים והפנימיים לענין דין כיבוס ופיגול, אבל לענין העלאת חוץ אין הם חלוקים.

רבינא אמר

, ליישב מה שהוקשה לעיל על דיוקו של רב פפא במשנה: מה שנאמר במשנה "ניתז מן הקרן אינו טעון כיבוס" היינו שניתז

מן הקרן ממש

, ובזה דייק רב פפא שאם ניתז מן הראוי לקרן, כגון דם שלש מתנות, טעון כיבוס, אולם מה שנאמר שם "ניתז

מן היסוד

אינו טעון כיבוס", היינו שניתז

מן הראוי ליסוד

, ובאה המשנה להשמיענו כי משעה שכלתה הזריקה אין השיריים טעונים כיבוס, ולא הוצרכה המשנה לחדש שאם ניתז מהיסוד עצמו אינו טעון כיבוס, שהרי כבר אמרה שאם ניתז מהקרן אינו טעון כיבוס, וכל שכן מהיסוד.

אמר ליה רב תחליפא בר גזא לרבינא

: לדבריך, שהאמור במשנה "מן היסוד" היינו מן הראוי ליסוד,

אימא אידי ואידי ראוי הוא

, ואף האמור "מן הקרן" היינו מן הראוי לקרן, שהוא דם שלש מתנות, ומשמיעה המשנה שאף דם זה אינו טעון כיבוס!?

ומתרצינן:

האי מאי,

כיצד תעמיד את המשנה בראוי לקרן, ולומר שאינו טעון כיבוס? והרי אז יקשה לך, מדוע הוצרכה המשנה לשנות דין זה גם על דם הראוי ליסוד, הרי

השתא,

לדבריך, אפילו דם

ראוי לקרן אמרת לא

טעון כיבוס, דם שהוא רק

ראוי ליסוד, מיבעיא

לתנא לומר שאינו טעון כיבוס!?

אלא

בהכרח יש לומר כדברינו ש"

מן הקרן"

הוא דם

מן הקרן ממש.

ובזה דייק רב פפא שמן הראוי לקרן, שעדיין לא נגמרו מתנות הדם, הרי הוא טעון כיבוס, ואולם

"מן היסוד"

הוא

מן הראוי ליסוד,

שאין השיריים טעונים כיבוס, ומן היסוד עצמו אין צריך לומר שאינו טעון כיבוס.

שנינו במשנה:

כל הניתנין על מזבח הפנימי

אם חיסר אחת מכל המתנות כאילו לא כיפר.

תנו רבנן

: בפרשת פר העלם דבר של ציבור [ויקרא ד], נאמרו תחילה כל מתנות הדם שבו. ולאחר מכן, אמר הכתוב

"ועשה

לפר [החטאת, הבא על העלם דבר של ציבור]

כאשר עשה

לפר החטאת [כמו שעושה הכהן הגדול המשיח לפר החטאת שלו, כשהוא מביא אותו על חטא שחטא בהוראת עצמו] ". וכיון שכבר נתפרשו כל הזאותיו של פר העלם דבר, יש לדון מה בא לומר מקרא זה של "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת?

[אמנם לא פירשה תורה מה יעשה ביותרת הכבד ושתי הכליות שבפר העלם דבר, וצריך ללמוד זאת מפר כהן משיח האמור למעלה. אבל אי אפשר לומר שמקרא זה נאמר לגבי הקטרת האימורים, לפי שאמר בו "וכפר עלהם הכהן", והאימורים אינם מעכבים את הכפרה אלא רק זריקת הדם].

אלא, בא הכתוב

לכפול

את דבריו

בהזאתו, ולמד

שאם

בנתינת הדם של פר העלם דבר

חיסר אחת מכל המתנות, לא עשה ולא כלום.

שהרי אין לפרש המקרא שיעשה לפר זה כאשר עשה לפר אחר, שהרי לא חסר הכתוב איזה דבר שיהיה לנו ללומדו מפר כהן משיח. אלא בהכרח יש לפרש "כאשר עשה" כאשר כתבתי לך כל עשיותיו. ושנה עליהן הכתוב לעכב.

אין לי

ללמוד שאחת מכל המתנות מעכבת

אלא

לענין

מתן שבע

הזאות שכנגד הפרוכת.

ש

הרי אלו

מעכבות בכל מקום

שנדרש מתן שבע. אבל

מתן ארבע

קרנות,

מניין

שכל אחת מהן מעכבת בו, אחר שבחטאת החיצונה למדנו שאין כולן מעכבות!?

תלמוד לומר

בהמשך הפסוק

"כן יעשה

לו" חזר וכפל דין עשייתו, ואם אינו ענין למתן שבע, תנהו ענין למתן ארבע.

ועתה דורשת הגמרא את כל הפסוק:

"לפר" זה פר יום הכפורים

. ובאה תורה להשוותו לפר העלם דבר.