Zevajim 36b — el Talmud en español

ומקשינן על דברי הברייתא, האומרת שסובר רבי יהודה, נאמרה אזהרה לשוחט חטאת בדרום:

ו

כי

סבר רבי יהודה, חטאת ששחטה בדרום

יהא חייב

על שחיטתה מלקות?

והתניא: רבי יהודה אומר: יכול, חטאת ששחטה בדרום יהא חייב

על שחיטתה מלקות?

תלמוד לומר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה

אשר יהיה בו מום

כל דבר רע"

[דברים טז]. ולמדנו בזה כי רק

על

שחיטת

דבר רע,

דהיינו בעל מום גלוי, שהוא מגונה,

אתה מחייבו

מלקות.

ואי אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום.

הרי מפורש שלרבי יהודה אינו חייב מלקות על שחיטת חטאת בדרום!?

ומתרצינן:

תרי תנאי

שנו את ברייתא הזו ואת המשנה שלעיל, ונחלקו בזה

אליבא דרבי יהודה.

אמר רבי אבא: ו

אף על פי שסובר רבי יהודה שמחשבת הינוח פוסלת, מכל מקום

מודה רבי יהודה ש

אם חישב מחשבת הינוח בעבודה אחת, ובעבודה שלאחריה חישב מחשבת פיגול של אכילת הבשר חוץ לזמנו, אין אומרים, מאחר וכבר נפסל במחשבת הינוח, שוב לא יחול בו פיגול, וכדין כל המחשבות שהן מוציאות מידי פיגול, אלא

חוזר וקובעו

לזבח

בפיגול

.

אמר רבא: תדע

שמחשבת הינוח אינה כמחשבת חוץ למקומו או מחשבת שלא לשמה המוציאות מידי פיגול,

ד

הרי

פיגול לפני זריקה

, כגון שחישב בעת השחיטה לזרוק דמו למחר,

לא כלום הוא

, שאין מחשבתו מועילה לפגל עד שיזרק הדם באותו יום, כי פיגול חל רק לאחר שקרבו כל מתיריו של הזבח, דהיינו זריקת דמו, והגם שבמחשבתו שחישב בעת השחיטה לזרוק את הדם למחר, כלולה מחשבת הינוח, שמחשב להניחו למחר ולזורקו, אף על פי כן, אין אומרים כיון שמלכתחילה לא חל הפיגול הרי הוא נפסל משום מחשבת הינוח, ושוב לא יחול בו פיגול כשיזרוק את דמו, אלא

אתיא זריקה, וקבעה ליה

לזבח

בפיגול.

הרי שמחשבת הינוח שונה מיתר מחשבות הפוסלות, שאינה מוציאה מידי פיגול. ואם כן, הוא הדין אם מחשב בתחילה מחשבת הינוח בלבד, ולאחריה יחשב מחשבת פיגול, אין הפסול מחמת מחשבת הינוח מעכב את הפיגול מלחול.

ודוחה הגמרא את הוכחת רבא:

ולא היא!

אין זה דומה לזה, כי

התם,

כשחישב בעת השחיטה לזרוק דמו למחר,

הוא

שאין הזבח יוצא מידי פיגול, כי

חדא מחשבה היא,

שחישבה לשם פיגול, ולא שינה את מחשבתו זו על ידי מחשבת פסול אחרת שתוציא למחשבתו הראשונה מידי פיגול. אך

הכא,

כשחישב בתחילה מחשבת הינוח, ולאחר מכן חישב מחשבת פיגול, הרי

תרי מחשבות

הן, אשר האחת יש לה שם פסול ולא שם פיגול, והיא מוציאה מידי פיגול.

איתיביה רב הונא לרבא

ממה

ש

שנינו בברייתא: חישב

ליתן את

הדמים

הניתנין למעלה למטה,

או את הניתנין

למטה למעלה,

אם חישב לעשות זאת

לאלתר

הרי הזבח

כשר,

ואם לאחר מכן

חזר וחישב

ליתן את הדם

חוץ למקומו

הרי הזבח

פסול, ואין בו כרת

על אכילתו וכדין זבח הנפסל במחשבת חוץ למקומו. אבל אם חישב מחשבת

חוץ לזמנו

הרי הוא

פיגול וחייבין עליו כרת

באכילתו.

אולם, אם חישב על הדמים העליונים ליתנם

למחר

למטה, או שחישב ליתן מחר את הדמים הניתנים למטה למעלה,

פסול

הזבח בכך, ולא מטעם שנחשבת זו זריקה חוץ לזמנה, שאם כן היה נעשה פיגול, אלא משום שבמחשבתו לזרוק מחר שלא במקומו, כלולה מחשבת הינוח. וברייתא זו סוברת כרבי יהודה הפוסל בזה [והטעם שלא נעשה פיגול בכך, היינו משום שחישב לזרוק זריקה שלא במקומה, שהיא זריקה שאינה מתירה את הבשר באכילה, ומשום כך אינה מביאה לידי פיגול].

ואם

חזר

אחר כך

וחישב בין

מחשבת

חוץ לזמנו בין

מחשבת

חוץ למקומו

הרי הוא

פסול, ואין בו כרת

על אכילתו. כי מאחר וכבר נפסל על ידי מחשבת זריקה למחר, שהיא מחשבת הינוח, שוב לא חל פיגול בזבח זה, ולכך אין חייב כרת אף לא באופן שחישב מחשבת חוץ לזמנו.

הרי מפורש, שזבח הנפסל על ידי מחמת מחשבת הינוח, שוב לא חל בו פיגול.

תיובתא דרבא,

שאמר שחוזר וקובעו בפיגול!

ומסיקה הגמרא: אכן,

תיובתא.

אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: חישב

בעת עבודת הקרבן

שיאכלוהו טמאים

את בשר הזבח

למחר,

דהיינו חוץ לזמנו, אין אומרים, מאחר ואכילת טמאים אינה אכילה ראויה, אין זו מחשבה, אלא הרי זה פיגול ו

חייב

עליו.

אמר רבא: תדע

שאין מחשבת אכילה בפסול מוציאה מידי פיגול,

ד

הרי

בשר לפני זריקה

של הדם

לא חזי

לאכילה, ואכילתו כעת אכילה פסולה היא,

ו

אף על פי כן,

כי מחשב ביה

בעת השחיטה מחשבת פיגול לאוכלו למחר, אין אומרים הרי זה כמחשב מחשבת אכילה בפסול, אלא

מיפסיל

הזבח. והוא הדין למחשב שיאכלוהו טמאים.

ודוחה הגמרא:

ולא היא!

השוואה זו אינה נכונה. כי

התם,

במחשב מחשבת אכילה בעת השחיטה

זריק

לדם

ומיחזי

הבשר לאכילה אלמלא חל בו פסול פיגול. אבל

הכא,

כשחישב שיאכלוהו טמאים,

לא מיחזי

באכילה

כלל

, אף אם לא היה נפסל משום פיגול.

אמר רב חסדא: מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא: בשר פסח שלא הוצלה

ועדיין אינו מותר באכילה,

ולחמי

קרבן

תודה שלא הורמו

מהם עדיין ארבע חלות הנתרמות לכהן מארבעת המינים שבהם, ואסורים עדיין באכילה,

חייבין עליהן

כרת

משום טומאה,

אם אכלם בהיותו טמא. ואף על פי שהכלל הוא שכל זמן שלא ניתר הדבר באכילה לטהורים, אין חייבין עליו משום טומאה, אלו הותרו לטהורים, מאחר וכבר נזרק דם הזבח, אף על פי שעדיין אינם מותרים באכילה.

אמר רבא: תדע

שכן הוא,

דתניא

: נאמר בפסוק "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" [ויקרא ז]. ומן הייתור של תיבות "

אשר לה"

' דרשנו

לרבות

דבר העולה לגבוה, דהיינו

אימורי קדשים קלים, לטומאה

. שהאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת.

ומוכיח רבא:

אלמא, אף על גב ד

אימורים אלו

לאו בני אכילה נינהו,

שהרי דינם להיקרב על המזבח, בכל זאת

חייבין עליהן משום טומאה.

אם כן,

הכא נמי

, בשר פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו,

אף על גב דלאו בני אכילה נינהו, חייבין עליהן משום טומאה!

ודוחה הגמרא:

ולא היא!

דמיון זה אינו נכון, כי

התם, אימורי קדשים קלים

אף על פי שאינם ראויים לאכילת אדם, מכל מקום

חזו לגבוה

להיקרב על המזבח. מה שאין כן

הכא, בשר פסח שלא הוצלה, ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט.

הדרן עלך פרק כל הפסולין

--- title: "חברותא - זבחים — פרק רביעי - בית שמאי" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02366.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - בית שמאי

Оригинал главы פרק רביעי - בית שמאי

מתניתין:

א.

בית שמאי אומרים: כל

הדמים

הניתנין על מזבח החיצון

, שרובם טעונים שתי מתנות שהן ארבע, אף על פי כן, משעה

שנתן מתנה אחת

בלבד,

כיפר!

ובחטאת

לא כיפר עד שיתן

שתי מתנות

אצבע.

ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת

בלבד,

כיפר!

לפיכך, אם נתן את

המתנה

הראשונה

[של שאר זבחים לבית שמאי, ולבית הלל אף את של החטאת],

כתיקנה,

בשתיקה ללא מחשבת פסול,

ואת

המתנה

השניה

נתן במחשבת אכילת בשר

חוץ לזמנה,

הרי זה

כיפר

וכשר הזבח. ולא נפסל על ידי המחשבה שבמתנה השניה, כי מאחר וכבר ניתר הזבח ליקרב על ידי מתנה ראשונה, ואין המתנה השניה מתירה את הבשר באכילה, לפיכך אין המחשבה בה מפגלת.

ואם נתן את הראשונה

במחשבת אכילה

חוץ לזמנה, ואת השניה

נתן במחשבת אכילה

חוץ למקומה,

אין מחשבת חוץ למקומו שחישב במתנה השניה מוציאה מידי פיגול כדין מחשבת פסול. אלא הוא

פיגול וחייבין עליו כרת

באכילתו, כיון שהוקבע בפיגול במתנה ראשונה, מאחר וכבר קרבו כל מתיריו.

ב.

כל

הדמים

הניתנין על המזבח הפנימי,

אם אירע

שחיסר אחת מכל המתנות,

הרי זה

כאילו לא כיפר

, שכפרת קרבנות אלו תלויה במתן כל המתנות.

לפיכך, נתן

את

כולן כתיקנן ואחת

מהן

שלא כתיקנה,

כגון שחישב בה מחשבת חוץ לזמנו, הרי זו

פסולה

, ולא ניתר הזבח על ידי המתנות הראשונות שנעשו בשתיקה,

ואין בו כרת

באכילתו, כי מאחר והמתנות כולן הן המתירות את הזבח, ואין זו מתירתו בלא זו, הרי שכל אחת מהן הינה חצי מתיר, ואין נעשה פיגול אלא אם חישב בכל המתיר.

גמרא:

תנו רבנן: מנין לניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת, שכיפר? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך

על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". כיון שלא נכתב "ישפך סביב מזבח", משמע ששפיכה אחת בלבד, מכפרת.

ומקשינן:

ו

כי

האי

פסוק זה

להכי הוא דאתא,

ללמדנו שבנתינה אחת כיפר? הרי

האי מיבעי ליה לכדתניא

: